אבא.
בראת אותנו חסרים כ"כ. תלויים. כמהים.
אבא. למה?
צריכים כ"כ. מרוקנים. שבורים. הרוסים.
הרב הזה הסביר בשיעור על 'עתיק יומין' ואריך יומין' על ה'כתר' שמחבר בניהם, על הספירות והעצמות, ואיך בעצם הוא מחבר, אם הקב"ה כ"כ מושלם, תכלית השלימות, למה הוא צריך בכלל ת'ספירות שיחברו אותו איתנו הנבראים.
הוא ניסה להסביר ולהדגים במשל על אדם שטוב לו, הכי טוב לו, הטוב הזה נמצא בתוכו, ושום דבר הוא לא צריך, כי טוב לו באמת, מבתוכו.
אם האדם הזה יצטרך וירצה דברים מסוימים סימן שזה לא טוב גמור.
הוא לא צריך, כי הוא לא צריך. הבנתם? הבנו.
בנקודה הזאת נכנסתי לשיעור את התשובה כבר לא שמעתי, כי הייתי עמוק עמוק בתוך המשל.
אבא, אני רוצה גם טוב כזה, עמוק, אמיתי, פנימי, ובלתי תלוי אבא, בלתי תלוי.
בקורס של פסיכולוגיה היא פסקה שאדם צריך אנשים.
אמרתי לה חצי בצחוק שאני עוד יהיה פסיכולוגית גדולה ואני יוכיח לכולם ויפתח תאוריה משלי שאדם לא צריך אנשים, הוא יכול להסתדר לבד.
אפילו אני כבר לא מאמינה לזה.
אני שונאת אנשים.
החלטתי אז שאני לא אתן את הלב שלי לאף אחד יותר בעולם. אני מצליחה לעמוד בזה לבינתיים ברוך ה'.
זה יוצר מצב מעניין שאני כל הזמן התומכת והנותנת, ולא רע לי עם זה האמת. זה עדיף מההפך בטוח.
הן חמודות נורא, ואז כשישבנו בכיתה הריקה, התחשק לי גם להתפרק בבכי ולספר לה שגם לי קשה, שתדע לה.
אבל אבל זה לא כדאי, אי אפשר להאמין לאף אחד בעולם, אני חייבת לזכור אתזה.
והילדה הזאת אמרה שהיא תבוא לבקר אותי שם, ומרגש לחשוב שאנשים מוכנים לעשות ת'מאמץ הזה בשבילי.
והן שלחו לי סרטון שהם מתגעגעות ומחכות שאני יבוא כבר לדירה, וזה שימח אותי ממש. טוב לי במקום הזה.
אז כן יש טוב בעולם, רק שהוא שברירי כ"כ.
קמתי היום בשש וחצי והייתי במיטה עד תשע. אתם יודעים איזה כיף זה לשכב במיטה בבוקר, להימרח, ולהקשיב לציפורים שמציצות?
זה היה טוב.
היא הכינה לי מרק ולחמניות שום ועוגיות לשם, והיא מותק של אחות!
זה גם טוב.
והבנאדם הזה חמוד כ"כ. אני אוהבת אותה ממש.
וגם אותך ילדה, אם את קוראת אותי.
זה גם טוב, לאהוב אנשים.
ומחר אני אדבר איתה, ושנאור שלה חמוד עד כלות.
ולמה, למה אני הולכת פה וכולם מחייכים, מה טוב לכם אנשים?
או שאולי הם מחייכים כמוני,
חיוך בשביל להשתלב בסביבה.
אולי.