# א.
בא לי צעיף. צעיף זה יפה ממש.
# ב.
נקודה לא ברורה דיה שעלתה לי הבוקר. יעקב אבינו מתפלל לה' ואומר לו "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.... וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ." זה מתקשר הישר לדברי חז"ל על עשיו, שצד את אביו בפיו "היאך מעשרין את המלח ואת התבן". באחת משיחותיו הרבי ביאר מה היתה ההוא אמינא של עשיו לעשר מלח ותבן, ע"פ מ"ש באברהם "ויתן לו מעשר מכל". על כרחך אנחנו רואים ששאלת המעשרות אינו עניין שטותי (שהרי יצחק היה סבור שעשיו מדקדק במצוות, ואם לא היתה הוא אמינא לעשר תבן ומלח אז שאלתו של עשיו היתה בבחינת שאלת כסיל), ושעניין המעשרות חוזר כאן שוב ושוב.
נראה אולי לומר, שיעקב בצאתו לדרך מקבל על עצמו כביכול קבלה רוחנית, שבעיקרון מי שהיה מדקדק בה עד עכשיו היה בכלל עשיו. כל זה צריך עיון. אולי בלבישת בגדי עשיו החמודות יעקב יוצא מהפוזיציה של ה"איש תם יושב אוהלים"? וכמו שמבאר הרב במדבר שור (לא בדקתי מקור. חבר אמר לי היום שזה דרוש הל"ו. אך אני אישית איני זוכר). אם כך מובנת הקבלה, "וכל אשר תתן לי" -עתה, בבואי להתעסק בענייני העולם הזה, אני מקבל על עצמי את הקבלה של "עשר אעשרנו לך", לרומם את עבודת המעשה.
# ג.
כזכור, ענייני החורף מעוררים אותי להתחזקות. אבל זה מלווה בכאב לב. בשיחה עם אשתי הגדרנו את זה יפה, שכאשר הרצונות גדלים, אז ממילא באופן כללי - גם הפער בין הרצוי למצוי גדל. לא הגענו כ"כ למסקנות קונקרטיות, אבל הכיוון הוא כפול - גם לקרב את המצוי, באמת להתחזק בפועל ממש, אבל כן, גם קצת להקטין את הרצונות. כשהשאיפות גדולות מדי אז כאב הלב מפריע להתקדמות. אז זה טוב ההתעוררות הזו, אבל מצד שני אדם צריך לדעת את מקומו. כדברי האיזבצ'ר:
"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו'. ובאמת הלא כבר כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה? אכן זה מורה שלא יעבוד כמצות אנשים מלומדה כמו שראית מרבך ואבותיך יראה ואהבה, וכמו שמצינו שאברהם אבינו עבד להשי"ת במדת אהבה, ויצחק אבינו במדת יראה ולא עשה כמו אביו, וזהו: מזבח אדמה תעשה לי, מזבח רומז על קיווי, ואדמה רומז על פשיטות, היינו שתקווה לה' בפשיטות ויעזור לך השי"ת"
(מי השילוח ח"ב פרשת יתרו)
