כ.א.ב.
שורש שמרגיש לי לא נכון משורשו. כל אחד מגדיר אחרת כאב. ויש דברים שחשבת שהם כואבים עד שבא כאב גדול יותר. ואז אתה שואל את עצמך אם יש בכלל סוף לכאב. מן רף כזה שרק עד אליו הכאב יכול להגיע, כנראה שאז מתים. וכשכואב יותר אתה בעצם מבין שמה שהיה קודם היה דבש. שגם זה לא נכון כי כאב הוא בכל זאת כאב גם אם הוא חלש.
חלש.
כולם חלשים. אפילו לא מבינים עד כמה. כולנו בנויים חולשות על גבי חולשות. בקושי מצליחים להחזיק את עצמם. שבריריים כמו מגדל קלפים שאם נוגעים בו טיפה הוא כולו קורס. ככה מתהלכים בעולם מלא מגדלי קלפים וקורסים בשקט. או ברעש.
רעש.
כזה שמרעיד את העולם. הכל רועש תמיד. גם כששקט תמיד יהיה איזה תיקתוק שעון מציק ברקע. בטח מהחלל העולם שלנו נשמע כמו כוורת דבורים. מלא זמזומים של מכוניות, דיבורים, סתם רישרושים. כשזה כל העולם ביחד חייב שומעים את זה לרחוק. או שלא. בטח שלא. מה אני חושבת לעצמי.
לעצמי.
אגוצנטרים. תמיד איכשהו זה יגיע אלי או אל עצמי. איכשהו יהיו תמיד בסוף הכאב רחמים עצמיים או שנאה עצמית או אהבה עצמית. או גם וגם למתוסבכים שביננו. מלא עצמיים. מלא אגו. העולם סובב סביבנו. בלי זה אין לנו חיים.
חיים.

