נאלץ
להבין שלא תוכל
להנדס את החיים.
קצת כמו
להיאלץ
להכיר בכך שאבאמא
הם לא
סופרמן
ושגם הם לא יכולים
להנדס את העולם
בשבילך.
וכמו ענפי עצים
שמתוכם יוצאים
עלים רכים
בשלכת
כשהעלים נופלים
הם לא מבינים
לאן נעלם
כוחם
של הענפים.
וזה מרגיש כמו
תקווה נכזבת
כמו ילד נלהב
עד רגע אחרי שהסוכריה
נופלת.
כמו לרצות לגעת בענן
שבצורת פיית קסמים
הילד מושיט את היד
הכי גבוה שאפשר
אבל הפיה לא קרובה
וגם לא מושגת.
והילד ממשיך לדמיין
ולחלום שפיית הקסמים
תלווה אותו
לכל החיים.
אבל אבוי
החושך ירד
הענן נעלם
ואיתו גם
הפיה שעבור הילד היא כמו
קשת בענן.
ומה נותר לילד
רק להיזכר בה בחלום
להתענג על הנדסת
הדמיון.
כי מציאות
בניגוד לפלסטלינה
היא לא גמישה
ולא כפי בקשתך.
אז כנראה צריך
להשלים
עם המציאות
עם החיים
ועם הצורך להנדס
שמנדנד לך כל הזמן
אי שם בפנים.
