מוזר ובהמשכים.
שנת מיליון ארבעת אלפים.
עולם בו אסור להתאהב.
הלילה הזה משחק איתי, לשניה הוא נראה עמוק כמו הים ולשניה אחרת פתאום הוא נהיה שטוח כמו צלחת, צלחת חד פעמית. רב שימושית.
אני הולכת באגרסיביות, כמו מנסה לדרוס מחשבות. הן נתקעות בי בעוצמה בחזרה, אף אחד לא מנצח ושוב הכל מהתחלה.
התחנה ריקה. אף רכבת לא תבוא בזמן הקרוב, ואף אדם.אני לבד, זה דוקר לי יותר מתמיד.
שונה, שונה מהרובוטים הלא משוכללים שמקיפים אותי בטבעת חונקת והדוקה.
מישהו שר.
השיער שלי מצטמרר ביחד איתי כשהוא מבין את המילים. זה לא חוקי לשיר על זה, ולא חוקי להאזין. והרגליים שלי, פורעות חוק שכמותן מושכות אותי לפינה מוארת בפנס רחוב קלוש, מעין גומחה בין הקיר לפח ירקרק. בפינה יושב גבר חתיך עם גיטרה חומה צהבהבה וזוהרת בדיוק כמו השיער שלו שגולש על הפנים ומסתיר למחצה עיניים ירקרקות בוערות.
אני יודעת שאני צריכה לברוח. מכאן. מהר.
אבל משהו בעיניים שלו מזכיר לי את שלי, למרות שאילו האחרונות כחולות כמו השמיים והים והראשונות ירוקות כמו עיניים של חתול.
הן לא מזכוכית. העיניים שלנו.
תמיד היו לכל האנשים עיניים מזכוכית, כשהייתי קטנה הייתי מסתכלת במראה ומתאמצת להבין למה שלי שונות כל כך.
כשגדלתי הבנתי שגם הלב שלי שונה. ובעוד הלבבות של כולם עשויים מפלדה קרה, שלי פועם. פועל. משתולל.
הוא פורט שתי פריטות אחרונות. ומפסיק.
''היי, אני סול נעים מאוד.'' הוא מושיט לי יד שזופה.
''דולי.'' אני לוחצת אותה והלב שלי נמחץ.
זה עניין של זמן. עד שסירנות יקרעו את השקט כאן ואותנו לחתיכות. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה אבל זה גם לא מצליח לגרום לי לעזוב לו את היד ולנוס מכאן.
''דו-לי'' הוא מגלגל את השם שלי על הלשון כמו בודק את טעמו, בסוף הוא מחייך כאילו גילה שהוא סוכריה מתוקה.
''דו-לי. סול ודו, נוכל להיות ביחד מנגינה.. כלומר, אם תרצי.'' הוא לוחש את זה בשפתיים רועדות שמתכווצות פתאום.
ואז כמו מעצמן, כאילו הן חלק מהטבע המתפקד והעצמאי של העולם. מתקרבות השפתיים שלנו ונצמדות ואני לא מצליחה לשמוע את הניידת שנכנסת לתחנה וגם לא את שלושת השוטרים שקופצים ממנה בקריאות קרב.
כולי מכורה לרגע האחד הזה, האסור. המסוכן.
החיוני.
פתאום הוא מתנער וזורק אותי ממנו על הרצפה הקפואה.
''תברחי!' הוא צורח, שנינו מתנשפים בכבדות. אני לא מצליחה להתאושש מהמעבר החד וקופאת מקופלת ליד הפסים.
''דוליי רוציי'' הוא מסתובב לדקה אחורה בדיוק כששוטר גבוה ושחרחר רץ לכיווני עם אקדח, האקדח שלו יורה באוויר וזה מדרבן אותי לקחת את הרגליים שלי בלי שירצו ולרוץ. ולרוץ. ולרוץ.
אני רצה מלא זמן, הם אחרי. שניה לפני שאני נבלעת בסמטה האחרונה אני שומעת קליק כזה של מצלמה ואור שנשפך עלי. ואני יודעת שהסוד ששמרתי מהעולם מגיל עשר נחשף.
אני מעיזה לצאת מהמחבוא שלי מאחורי מתקן לייבוש כביסה רק אחרי שעה, הם הלכו, זה לא מרגיע אותי.
סימנו אותי.
שנת מיליון ארבעת אלפים.
עולם בו אסור להתאהב.
הלילה הזה משחק איתי, לשניה הוא נראה עמוק כמו הים ולשניה אחרת פתאום הוא נהיה שטוח כמו צלחת, צלחת חד פעמית. רב שימושית.
אני הולכת באגרסיביות, כמו מנסה לדרוס מחשבות. הן נתקעות בי בעוצמה בחזרה, אף אחד לא מנצח ושוב הכל מהתחלה.
התחנה ריקה. אף רכבת לא תבוא בזמן הקרוב, ואף אדם.אני לבד, זה דוקר לי יותר מתמיד.
שונה, שונה מהרובוטים הלא משוכללים שמקיפים אותי בטבעת חונקת והדוקה.
מישהו שר.
השיער שלי מצטמרר ביחד איתי כשהוא מבין את המילים. זה לא חוקי לשיר על זה, ולא חוקי להאזין. והרגליים שלי, פורעות חוק שכמותן מושכות אותי לפינה מוארת בפנס רחוב קלוש, מעין גומחה בין הקיר לפח ירקרק. בפינה יושב גבר חתיך עם גיטרה חומה צהבהבה וזוהרת בדיוק כמו השיער שלו שגולש על הפנים ומסתיר למחצה עיניים ירקרקות בוערות.
אני יודעת שאני צריכה לברוח. מכאן. מהר.
אבל משהו בעיניים שלו מזכיר לי את שלי, למרות שאילו האחרונות כחולות כמו השמיים והים והראשונות ירוקות כמו עיניים של חתול.
הן לא מזכוכית. העיניים שלנו.
תמיד היו לכל האנשים עיניים מזכוכית, כשהייתי קטנה הייתי מסתכלת במראה ומתאמצת להבין למה שלי שונות כל כך.
כשגדלתי הבנתי שגם הלב שלי שונה. ובעוד הלבבות של כולם עשויים מפלדה קרה, שלי פועם. פועל. משתולל.
הוא פורט שתי פריטות אחרונות. ומפסיק.
''היי, אני סול נעים מאוד.'' הוא מושיט לי יד שזופה.
''דולי.'' אני לוחצת אותה והלב שלי נמחץ.
זה עניין של זמן. עד שסירנות יקרעו את השקט כאן ואותנו לחתיכות. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה אבל זה גם לא מצליח לגרום לי לעזוב לו את היד ולנוס מכאן.
''דו-לי'' הוא מגלגל את השם שלי על הלשון כמו בודק את טעמו, בסוף הוא מחייך כאילו גילה שהוא סוכריה מתוקה.
''דו-לי. סול ודו, נוכל להיות ביחד מנגינה.. כלומר, אם תרצי.'' הוא לוחש את זה בשפתיים רועדות שמתכווצות פתאום.
ואז כמו מעצמן, כאילו הן חלק מהטבע המתפקד והעצמאי של העולם. מתקרבות השפתיים שלנו ונצמדות ואני לא מצליחה לשמוע את הניידת שנכנסת לתחנה וגם לא את שלושת השוטרים שקופצים ממנה בקריאות קרב.
כולי מכורה לרגע האחד הזה, האסור. המסוכן.
החיוני.
פתאום הוא מתנער וזורק אותי ממנו על הרצפה הקפואה.
''תברחי!' הוא צורח, שנינו מתנשפים בכבדות. אני לא מצליחה להתאושש מהמעבר החד וקופאת מקופלת ליד הפסים.
''דוליי רוציי'' הוא מסתובב לדקה אחורה בדיוק כששוטר גבוה ושחרחר רץ לכיווני עם אקדח, האקדח שלו יורה באוויר וזה מדרבן אותי לקחת את הרגליים שלי בלי שירצו ולרוץ. ולרוץ. ולרוץ.
אני רצה מלא זמן, הם אחרי. שניה לפני שאני נבלעת בסמטה האחרונה אני שומעת קליק כזה של מצלמה ואור שנשפך עלי. ואני יודעת שהסוד ששמרתי מהעולם מגיל עשר נחשף.
אני מעיזה לצאת מהמחבוא שלי מאחורי מתקן לייבוש כביסה רק אחרי שעה, הם הלכו, זה לא מרגיע אותי.
סימנו אותי.
