סליחה אם זה יוצא קצת ארוך ומבולבל.
נשואים שנתיים וקצת, ולפני בערך שנה החלטנו שהגיע הזמן לנסות להכינס להריון. למרות זאת, רוב הזמן לא עשינו מאמצים מיוחדים. מה שכן, היה שבוע אחד שכנראה בגלל הקור הווסת איחרה לי בכמעט שבוע, אבל בדיקת הריון יצאה לי שלילית. למחרת קיבלתי וכמובן שהייתי מבואסת.
בראש השנה האחרון הייתה לי הרגשה מאוד חזקה שהפעם זה הצליח (גם עשינו מאמצים מאוד גדולים באותה פעם), ולשניינו הייתה הרגשה ממש טובה וחיובית, אפילו התחיל לאחר לי (בד"כ אני מקבלת בדיוק ביום שאני אמורה), אבל אז קיבלתי. בגלל שהציפיות שלי היו כ"כ גבוהות, הייתי ממש בדאון רציני. הרגשתי שזה בשיתוף משהו נוסף ממש הרסו לי את חג סוכות.
איכשהו הצלחתי להתאושש מזה, וניסינו שוב פעם, וגם הפעם עשינו מאמצים גדולים והיינו ממש אופטימים, שהנה עכשיו זה יקרה. ושוב פעם קיבלתי. אפילו בלי איחורון קטנטן.
ואז היו שבועיים די מתוחים בינינו, שהגיעו לשיא דווקא בערב הטבילה. בעלי עשה משהו שדי פגע בי, ואפילו לא שם לב שיצאתי פגועה למקווה. אני לא אלאה בכל הסיפור, אבל הייתי כ"כ פגועה ממנו כמה ימים, שלא יכולתי אפילו להתקרב אליו (שלא לדבר על לקיים יחסים). לקח די הרבה זמן עד שהצלחתי לסלוח לו. השבוע אני אמורה לקבל ואין לי אפילו ציפייה קלושה. כמובן שאני תמיד אופטימית, ואנחנו תמיד מתפללים, אבל אין כרגע ציפייה, וזה עוד בלי שאני מדברת על זה שכנראה אני אטבול בחנוכה, כשמהעבודה אני מגיעה ישר להדלקת נרות משפחתית (לא רק פעם אחת).
מצד שני, אני יודעת שגם אם מגיע הווסת, עדיי יש סיכוי קלוש להריון, אז בכל זאת אני מקווה שאולי כן הצלחנו באחת הפעמים הקודמות. מחזיקה את עצמי שלא לעשות בדיקת הריון ביתית, מפחדת להתאכזב. בינתיים אני צריכה לעשות בדיקות דם (משהו תקופתי, בלי קשר להריון) וביקשתי גם בדיקות בטא, לכל מקרה.
אני אחת כזאת שמאוד מאמינה בקשר בין הגוף לנפש ובמחשבה יוצרת מציאות, לכן מאוד חשוב לי להיות אופטימית, אבל מפחדת מאוד להתאכזב.
)
