אני לא יודע מה כל אחד מכם עובר,
אני מאמין ויודע שלכל אחד מכם יש קשיים, אבל כרגע, הכי אוכל להזדהות עם אותם אנשים, בחורים ובחורות, שהקשיים שלהם הפכו להיות החיים שלהם. עם אותם פרצופים מסכנים, מלאי סבל ותלאות, של האנשים השקופים שהולכים בשקט בצידי הרחוב.
אני כותב על הקושי שלי לראות חבר ותיק שלי, שוקע, תובע, בקשיים של עצמו.
"אבנים שחקו מים"..., "חיים שחקו קשיים".
הוא שחוק, אין בזה ספק.
קשה לתאר את זה לאנשים שלא מכירים את ההתמודדות עם אותם "קשיים" (מילה חצי מכובסת שלא באמת מסכמת את מה שהוא עובר). התמודדות יום יומית, שעתית, רגעית -אנאערף! אני רק יודע שהבן אדם מתפורר לי מול העיניים, ולקח לי יותר מדיי זמן לראות את זה.
היום, כשהבן אדם מתפרץ מולי בבכי (אחרי שלא ראיתי אותו בוכה בחיים), ולא רק, קל להיות "חכם בדיעבד".
היום, אני מסוגל יותר, ולו במעט, לחוש את מה שהוא חש, להבין את הכאב שלו.
לא כאב שהתחיל אתמול, או שלשום, אלא כאב שהיה בן הלוויה שלו במשך שנים.
כן, היום במבט לאחור אפשר להבחין שהוא תמיד היה שם, לידי. מסכן, הולך שפוף בעיניים קרועות,
וחיוך מרוח מאוזן לאוזן.
בתור בן אדם נורמטיבי, קל להתעלם מכל ה"הפרעות" מסביב, לדבר עם חבר שלך שיחת חולין בגובה העיניים. זה קורה אפילו באופן בלתי מודע.
כי נכון, כשהסתכלתי לו בעיניים לא יכולתי להתעלם ש"משהו עובר עליו". וכן, תמיד קצת ריחמתי עליו, כשראיתי שהוא "טיפוס" יותר סגור, יותר שקט, יותר בודד. ובכל זאת, תמיד כשהתחלתי לשאול אותו משהו "מעבר", הוא הישיר אליי מבט ואמר בהחלטיות "הכל בסדר".
אז בסדר.
"אני בעצם עוזר לו עם הסמול טוקס האלה, אני משאיר לו מקום לתקשורת ולא חונק אותו עם דיבורים על דברים שלא נעימים לו" זה מה שאמרתי לעצמי. וזה הגיוני. זה רציונלי, זה נכון.
אבל זה היה מצב סטטי שנמשך הרבה זמן.
וזמן, הוא קריטי פה.
כי ככה זה, כשעוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה שוחקות את האבן, בסוף היא מתפוררת, ואז רואים מה שתמיד היה בתוכה, ולא ידענו.
נכון, צריך הרבה חכמה ורגישות להבין מה המצב של הבן אדם. אם זה תקופה שתעבור, או שהוא באמת נקלע למצב שהוא לא יכול לצאת ממנו לבד. גם זה קיים.
אני נשארתי להמשיך להתלבט אם יכולתי לדעת, אם היו נורות אזהרה, ואם אולי העדפתי להתעלם מהאותות ש"החכמה והרגישות" שלי שלחו לי.
אני לא מלא אשמה כי "הייתי צריך", אני מלא צער כי אולי "הייתי יכול".
לפעמים כשאנחנו מהססים – "כי הוא לא נותן, כי לא נעים" - אנחנו מאבדים הזדמנות להציל אותו מעצמו.
הוא באמת האמין ש"הכל בסדר" (ככה אני מבין מהשיחות שלנו היום),
ובחיי, גם עכשיו אני רואה שהוא עוד מתקשה לקבל משהו אחר.
אם באמת היה אכפת לי ממנו הייתי צריך להחזיק לו חזק בכתפיים, להגיד לו את מה שלא נעים לי להגיד, ומה שלא נעים לו לשמוע : "אחי, אתה לא בסדר, תטפל בעצמך".לא להרפות עד שהוא מסכים.
מי יודע כמה כאב מיותר הייתי יכול לחסוך בשבילו.
