"אלימות בקטנה ממש מזמן" - זה לא אומר כלום.

מספיק עם ה"אסור שתהיה" וכו'. לא יודעים על מה מדובר - ולא זו הבעיה כאן.

אבל מה שהיא מתארת לגבי הערב - התנהגות משוגעת לגמרי. נראה מנטאליות לא מוכרת כ"כ...

הרי לא עלה כאן נושא: האם מוצדקת אלימות כלשהי...  ברור שלא. מי בכלל מעלה על דעתו אחרת. זה לא הנושא הנידון.

עלה מצב נוכחי. נניח שלא היה קורה כעת מה שקרה, אז אשה שמתייחסת בצורה כזו, "היה בקטנה לפני המון זמן" - ומישהו יענה לה שזה לא בא בחשבון וכו'.. הרי זו פריקה של אדם את מושגיו העקרוניים, ולא עזרה למתייעצת. ההיפך. יכול להיות מצב של "אלימות בקטנה לפני המון זמן", ולמרות זה כעת כבר הכל בסדר. תלוי מה ה"בקטנה", תלוי מה היה המצב אז, מי האנשים והמנטליות, תלוי מה התקדם מאז. ואז, מי שיגיב כך, יעשה פשע. בשביל עצמו. זו חולשה מוסרית, לחשוב שאם מבינים שיכולים להיות מצבים לא ראויים ואח"כ דברים מתיישרים, אז סימן שיש "הצדקה" כלשהי למצבים ההם.

לכן, זה לא אומר "המון" לגבי כעת. למפרע יתכן, שזה מצטרף לאותו סוג של אישיות. אבל זה בגלל מה שקרה עכשיו.

[אגב, זה יכול עקרונית לקרות משני הכיוונים.. ל"ע. יש גם נשים שמסוגלות לנהוג באלימות, ואח"כ להסביר שהן "יצאו מכליהן" וכו' - משום מה יש איזו נטיה חולנית "להבין" את זה..  אלימות זה משהו מגונה. גם פיזית, גם מילולית. מהיכן שזה בא. אבל כמו עוד מורכבויות בעניינים כאלה, לא תמיד לאחר מעשה זה אומר פירוק החבילה. בוודאי לא כשבמציאות הענין כבר אינו קיים זמן רב והפיקו לקחים]

הגבת "את צריכה להעיף אותו" וכו'.. אז זה לא "רק בקשר לזה", אלא כביכול מסקנות להווה. היא דיברה על דבר שהיה "ממש מזמן" - ואתה אומר לה מזה מסקנה עכשווית, כשרואים שהיא עצמה אינה רוצה להתייחס לדבר ההוא כמשהו משמעותי בהווה.

והאמת, אי אפשר לנתק, כשעולה נושא בהקשר כזה. וגם לא נכון להיכנס איתה לדיון כאילו ההגדרה שלה על מה שהיה מזמן אינה נכונה. זה לא דיון תיאורטי. 

אדם שמגיב שלש פעמים על מה שעונים לו - אבל כשמגיבים אליו, אז השני הוא "טרחן"..

לא נראה לך לדון - רשאי לא לענות. כתוב לעצמך מה שכתבת "הגבתי מה שהגבתי (על דבריך). אתה יכול לדלג הלאה". אם אתה חייב לענות - תביא בחשבון אפשרות שיענו גם לך.

ככלל, התגובה בעיקרה אינה "לך". זה כלל לא מענין אותי. זה בעיקר עבור מי שפתחה את השרשור, שהצעת לה בקלילות "להעיף אותו". הסגנון הזה, כשמצטרף לסגנון הודעתך הזו, גם זה סוג של "אלימות"..

אתם מתקוטטים כמו זוג נשוי
ואני לא גננת
אז חלאס.

אבל לפחות במקרה הזה, שני הניצים כלל אינם נשואים..
לי אין בעיה עם זה כמובן, כל עוד שומרים על אווירה חיובית

אתה כעת מגיב פעם רביעית לתגובה שלי לדבריך - אחרי שעניתי לך עניינית על המלצתך, "להעיף אותו לכל הרוחות" (לא עניתי בשבילך כמובן, אלא בשבילה).

ענו לך עניינית - ענית בגידוף. כעת שוב. 

כאן פורום פתוח, כל אחד מגיב למה שרוצה, אנשים מתייחסים למה שהזולת כותב. מי שחושב שכאשר מתייחסים עניינית לדבריו, "מנסים לייצר איתו מלחמות", זו בעייתו. לא כך הדברים.

מכל מקום, אין לי כל ענין ברמת דיבור כזו.

ואתה אכן יכול "לא ליצור שיח".. כבר אמרתי, גם השיח שלי - מלבד התגובה האחרונה על גידופך - לא היה "איתך", אלא לטובת הכותבת. אתה יכול פשוט לא להגיב. גם כעת יכולת לעשות זאת. אם אתה מתעקש לומר "מילה אחרונה" ולנסת לסתום פיות ע"י צורת דיבור "אלימה", זה מצער, אבל ענין שלך.

וזה הדרך שלו "לזעוק לעזרה"

זה מצריך פיתוח שיחה מעמיקה ביניכם

נראה לי שזה אולי נורת אזהרה, קשה להיות נחרץ או להגיע למסקנות כאלו

איך את משווה לנתק שיחה לקללות לאיום ברצח?

והפותחת לא נשמעת שהיא רגילה לשפה הזו

ה' ישמור על מי שרגיל לכזו שפה

למה את מסנגרת עליו

למה??

זה ממש קו אדום. לא הייתי מכניסה אותו הבייתה בכלל. נשמע ממש מסוכן ומפחיד.

לא משנה מה עובר עליו ולא משנה מי צודק. 

ממש מפחיד ביותר. אם בעלי היה אומר לי את זה הייתי ממש מפחדת.

ותנסי להתייעץ עם בת מלך לראות מה הלאה

בהצלחה יקרה, לא מגיע לך שידברו אליך ככה!!!!!

תדעי, שהרבה פעמים, אנשים מגיבים בפורום כמו כאן,יותר "לעצמם". חששות של עצמם, רצון של עצמם לאַמת לעצמם מושגים שברור שהם בסיסיים וכד'.

וגם - יש הבדלי מנטליות גדולים מאד בין אנשים מסוגים שונים. יש אדם, שלא יכול להיות שיאמר ביטויים כמו שבעלך אמר; יש אדם ש"ככה הוא מדבר" ואין לכך שמץ כוונה "מעשית".. האם זה ראוי להיות? בוודאי שלא. אבל ההשלכות שונות לחלוטין.

העובדה הנתונה היא, שהאיש חזר באמצע הלילה. הוא - כמובן - לא "רצח" אותך.. גם לא הרים עלייך אצבע קטנה... ואת אמרת לו מה שרצית, בלי לפחד. אמרת לו שהוא התנהג לא נורמלי, בלי לחשוש. והוא ענה שאת חושבת על עצמך.... נו..  אח"כ כבר החליט שבעצם את טובה לו.

ואת אומרת שזה לא אופייני לו. ושהוא גם מאד בלחץ. אשה טובה - מלמד זכות על בעלה..

לעניות דעתי, אל תשמעי לכל מיני "עצות" כאן. לא מספיק מכירים אתכם. מדובר על דברים גורליים לך, לו, לילדים.

אני חושב שאת צריכה לנסות לשבת איתו, ברגיעה - ולדבר על מה שהיה.

לומר לו שאין בעיה שיש מחלוקת לאן נוסעים, ואין בעיה גם אם יש ויכוח, ואין בעיה אפילו שהוא יחשוב שאת חושבת על עצמך בלבד ואת תחשבי שלא. ושאת גם מבינה שהוא בזמן לחוץ. אבל שמוכרח להיות שתחליטו על כלים וגבולות גם כשיש ויכוח. ותגדירי: קללות, איומים, מעשה חד צדדי כמו לרדת מהאוטו בגלל שלא עושים כמו שהוא רצה. הרי אפשר היה לחזור לבית ולא לטייל אם לא מוסכם.

תסבירי בנחת - שזה מוכרח. איך אפשר שתדברו זה אל זה בקללות. איך אפשר שיאיים עלייך במילים כאלה. ושגם יש ילדים - אולי זה יעזור לו להבין יותר - האם הוא רוצה שכך הילדים יתרגלו שמדברים ח"ו?

תחליטו גבולות - ואיך הולכים אחד לקראת השני. את יכולה גם לשאול אותו, במה הוא חושב שאת יכולה ללכת לקראתו, לעזור לו.

אבל תאמרי שהגבולות המינימליים הכרחיים. שלא תיסחפו לדברים משוגעים.

תראי אם הוא מסכים לכך - ותעקבי מהצד אם זה מתיישם.

הצלחה רבה.

אבל מתיאור הדברים הוא לא נשמע הבנאדם הכי סימפטי. נשמע מפחיד והוא גם היה אלים בעבר..

כל התגובה שלו נשמעת לא נורמלית בכלל.

לגבי התגובה שלו, גם אני אמרתי כך. אבל ברגע זה, זה לא הענין.

קודם כל, תלונה במשטרה. 

זו אמירה של אדם שצריך אשפוז או כלא.

יש אנשים, שלצערנו זו השפה שלהם.. כמה שזה נשמע מזעזע.

אפילו כאלה של"ע מדברים ככה אל הילדים שלהם, כשמרגיזים אותם... ואין להם כמובן כל כוונה מעשית..

צריך מאד להיזהר בענייני נפשות - 

אבל גם לכיוון השני, אסור ללכת שולל אחרי תעמולת התקשורת כאילו זו "תופעה" - אע"פ שאפילו אחת זה יותר מידי.

רוב מכריע של המקרים הללו, מתוך המספר המועט והמצמרר - הוא אצל ערבים.

הרי מתוך מליונים, זה אפילו לא עשירית פרומיל. האם באמת, פשוט רק אצל אלו דיברו כך? כנראה שלא..

אלא שאצל הרוב המוחלט, כפי הנראה, אין לכך כל קשר לאופציה של מעשה.

לכן, צריך לבדוק כל מקרה לגופו של ענין. לא לפסוק לפי מה שהתקשורת מבליטה. זה גם יכול להרוס לכיוון השני.

אבל מה שכתבתי, נכון לגמרי.

בהחלט הדבר המזעזע הזה, הוא מיעוט שבמיעוט שבמיעוט. ובתוך המיעוט, הוא מצוי בעיקר אצל הערבים, שאצלם גם אלימות זה לא משהו חריג במיוחד כנראה.

ההדגשה הזו חשובה, כי אותם גורמים ידועים, שמנסים לשנות מושגי יסוד נורמליים, ולהרוס בכלל את מושג המשפחה בישראל - ידם בתוך התעמולה הזו, "לנפח" את המספרים, לא לומר שהרוב ערבים וכד'.

הם הביאו לכך שמספר בתי ספר, עשו מזה "יום" לזכר הנשים הללו, לפי מספרן. כולל כמובן הערביות, כולל כאלה שלא מתו מאלימות.

זה לא מטעמים טהורים כמו שאת כותבת בתום לב, אלא "רכיבה" על הרחמנות שיש בעם ישראל, כדי לייצר תודעה כזו על כבכיול "גברים", ולהרוס את המשפחה. סממנים קלאסיים של הפמיניזם הקיצוני, שבא בעצמו מדברים מופרעים לגמרי, ומוביל לדברים מופרעים לגמרי.

[הראָיה - בתיה"ס האלה, מעולם לא עשו "יום" לזכר קרבנות הטרור הערבי, אנשים נשים וילדים שנסעו לתומם - אעפ"י שהמספרים גדולים לאין ערוך. שם הקרבנות כולם יהודים כמובן..]

כמו שצריך לדעת שאפילו אחת, כמו שכתבת את וכתבתי אני, זה כבר יותר מידי - כך גם צריך לא "להגדיל" את התופעה.

אגב, ברור שההגדלה המלאכותית הזו, היא זו שעלולה חלילה לעלות בחיי אדם. כי דבר שנתפס כאילו "תופעה מצויה" ח"ו, גורם שעבריינים שהם חלילה על הסף, עלולים לראות את זה כ"אופציה" בחמתם, מה שלא היו מעלים בדעתם אם זה דבר ש"לא נשמע כמותו" כמעט לגמרי..

לכן, ברור שצריך לעשות כל מה שאפשר בשביל להציל חיי אדם, איש או אשה. אבל זו טעות לחשוב שההצלה היא ע"י כך שבגלל הפרסומים הללו, עושים מכל דבר כאילו "זה זה או-טו-טו"... מה שזה עלול להרוס בדרך, ממשפחות שהיו יכולות להמשיך מצוין הלאה, זה נזק חמור.

צריך להיות חכמים ושקולים. לדעת מתי אזעקת אמת, ומתי שום דבר. נכון שלא תמיד זה שחור לבן, אבל אי אפשר "לשפוך את המים עם התינוק".. זו ענ"ד.

ואינני יודע אם השקפות העולם שלנו שונות - כי אני לא מכיר גם אותך, וגם את לא אותי. בוודאי לא שונות בכל הנוגע לחומרה של אלימות כלשהי.

איום זה דבר חמור מאד אכן. האם מה שהוא אמר הוא בגדר הזה, או "צורת דיבור" מבחילה, אינני יודע. גם לא את. אשתו מכירה יותר טוב מאיתנו.

ובוודאי שלא "גם לך יש חלק בזה"... דבר כזה אני כמובן לא כתבתי. גם לא חושב. כך שאינו שייך לתגובה על דברי.

זה דבר מבחיל לחלוטין (אפילו לא יכולת בהודעתי לצטט איך הם אומרים..).

מניח שהבנת שזו כוונתי.

אלא שכאשר אנחנו באים לתרגם את המילה הזו אצלם ומשמעותה - זה חשוב.

אצל מישהי כזו, שמכירה את צורת הדיבור, זה כנראה גם לא יוצר פגיעה נפשית. רגילה..

זו מנטליות אחרת ממה שאנחנו מדברים עליה.

אז בוודאי שאם היה כדבריך, שהיא "במתח וחשש אם מתכוון או לא מתכוון.. האם יעשה או לא יעשה".. ח"ו, בוודאי שזה אחרת.

אלא מה שאני הרגשתי מכתיבתה, שהיא לא מתרשמת מזה במיוחד. כמו שציינתי, לא היתה לה כל בעיה, עוד כשחזר באותו ערב, לומר לו שזה לא נורמלי וכו'. ולכן, כשכותבים "באיום ...זה יכול להיות", אמרתי שלא בהכרח זה נכון. תלוי במי מדובר. 

לגבי מה שהוא "צריך עזרה" זו כבר שאלה אחרת. היא מכירה את המצב טוב יותר. אומרת שתופעות שהיו בעבר, אינם קיימות, אחרי שהיא למדה לא להתכופף כלפיהן. יתכן שצריך עזרה, יתכן שמספיק דיבור שלה איתו. קשה לדעת מרחוק. מה שאיני יודע, לא אומר..

עם החלק השני של דברייך - אני מסכים לגמרי.

כלומר, מי שאכן חוששת, והרי היא מכירה יותר טוב, בוודאי לא תחשוש שמא ,לא יאמינו לה, וכו'. כל הדברים הנכונים שכתבת.

אבל חבל על ההתרתחות בתחילת דברייך - אע"פ שזה מכוונה טובה.

למה את חושבת שאני מדבר מתוך "סטריאוטיפ"? ההיפך. אני מדבר מתוך דברים שראיתי. כולל מישהו שראיתי שכך דיבר אל ילדיו  ברתחתו (חושבני שבאמת הלך לטיפול. אחרי שנים היה נראה רגוע יותר..), היה ברור גם באותה שניה שאין לזה שום כוונה-מעשית, אבל היה מזעזע לשמוע איך אדם יכול בכלל להוציא מילים כאלה מהפה.

לא אמרתי שכל מי ששומעת דבר כזה אינה נפגעת. תלוי כל מקרה לגופו. 

מה שאני התרשמתי, הוא שכותבת השרשור הזה, לא "נפגעה" מעצם האמירה, וגם יודעת איך להתנהל כשמשהו כזה קורה. 

לגבי מה שאמרת שאין אנשים שאומרים  כך, שהם לא אלימים - אני חושב שעצם הדיבור הזה הוא "אלים" כמובן.

אבל לצערנו יש אנשים, שיש להם שיח מעוות, ואין לכך כל קשר למעשה. מה נעשה.. מצער (השיח), אבל קיים..

ואם במקרים כאלה, נותנים עצה כאילו מדובר במקרים הנוראיים שהתפרסמו - זה עלול להזיק.

אני חושב, שקצת הוצאת על דברי, את הזעזוע שלך ממקרים מחרידים שקרו לאחרונה. גם אני מאד הזדעזעתי, אבל לא תמיד המסקנה באופן מעשי, היא התנהלות שעלולה להזיק יותר. צריך בשיקול הדעת. אני התרשמתי, שיש לכותבת איזה "משקל פנימי, נכון.

מה שאת מגיבה כעת, זה כבר לא על מה שאמרתי. כדאי לראות על מה הגבתי.

הרי לא אמרתי עליו ספציפית, "אלה רק מילים, מנטליות, לא מתכוון"..  דיברתי שיכולות להיות מציאויות כאלה, וזה בתגובה על דברים שכבר חרגו מהמקרה הזה, ודיברו על התופעות הכלליות. ולא נכון שאני מנסה "בכל מצב".. עייני לעיל. כתבתי כמה פעמים, "כל מקרה לגופו".

לגביו, אינני יודע. אף אחד כאן כנראה לא יודע. אבל המסקנה אינה בהכרח מה שכתבת כעת. מה שאני התרשמתי, וזה הדבר היחידי הספציפי, שהאשה כאן מכירה היטב את המציאות, ומתנהלת נכון.

[מכיוון שהיא פנתה ל"פורום" לשתף, אז כל אחד מביע דעתו. בין בענין, בין בדברים שכבר מסתעפים, כדרכו של פורום... אגב, באמת לא הגבתי בהתחלה, רק אחרי שהיא כתבה איך הסתיים, הצעתי לה לא לקחת תגובות שלא מכירותמה שקורה שם כדבר מוחלט, אלא לשקול לפי מה שהיא מכירה]

הרי אני נימקתי והסברתי בפירוט.

אפשר כמובן לחשוב אחרת.

וחלילה, הרג של נשים, אצל יהודים, ח"ו, זו לא "תופעה נפוצה מאד". חס ושלום. אפילו לא עשירית פרומיל. למרות שאכן, כפי שכבר אמרתי, כל אחת זה יותר מידי. כמו גם כל אדם שנרצח ל"ע בפיגוע טרור, וכו'. ה' ירחם.

טוב על אשה שלא מאוימת בפועל בשניה הזאת ממש. 

לי נשמע שהרבה יותר עדיף לפנות לארגון כמו בת מלך שיש להם המון נסיון בדיוק עם מצבים כאלה. יש להם גם מקלטים לנשים דתיות וחרדיות.

לנשים מוכות

אבל בשום אופן לא עצות כמו חלק מאלו שיש פה שאולי זה רק צורת דיבור או משהו כזה. וכל מיני תביני את בעלך. זה ממש לא אחראי ומסוכן.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..