"אלימות בקטנה ממש מזמן" - זה לא אומר כלום.

מספיק עם ה"אסור שתהיה" וכו'. לא יודעים על מה מדובר - ולא זו הבעיה כאן.

אבל מה שהיא מתארת לגבי הערב - התנהגות משוגעת לגמרי. נראה מנטאליות לא מוכרת כ"כ...

הרי לא עלה כאן נושא: האם מוצדקת אלימות כלשהי...  ברור שלא. מי בכלל מעלה על דעתו אחרת. זה לא הנושא הנידון.

עלה מצב נוכחי. נניח שלא היה קורה כעת מה שקרה, אז אשה שמתייחסת בצורה כזו, "היה בקטנה לפני המון זמן" - ומישהו יענה לה שזה לא בא בחשבון וכו'.. הרי זו פריקה של אדם את מושגיו העקרוניים, ולא עזרה למתייעצת. ההיפך. יכול להיות מצב של "אלימות בקטנה לפני המון זמן", ולמרות זה כעת כבר הכל בסדר. תלוי מה ה"בקטנה", תלוי מה היה המצב אז, מי האנשים והמנטליות, תלוי מה התקדם מאז. ואז, מי שיגיב כך, יעשה פשע. בשביל עצמו. זו חולשה מוסרית, לחשוב שאם מבינים שיכולים להיות מצבים לא ראויים ואח"כ דברים מתיישרים, אז סימן שיש "הצדקה" כלשהי למצבים ההם.

לכן, זה לא אומר "המון" לגבי כעת. למפרע יתכן, שזה מצטרף לאותו סוג של אישיות. אבל זה בגלל מה שקרה עכשיו.

[אגב, זה יכול עקרונית לקרות משני הכיוונים.. ל"ע. יש גם נשים שמסוגלות לנהוג באלימות, ואח"כ להסביר שהן "יצאו מכליהן" וכו' - משום מה יש איזו נטיה חולנית "להבין" את זה..  אלימות זה משהו מגונה. גם פיזית, גם מילולית. מהיכן שזה בא. אבל כמו עוד מורכבויות בעניינים כאלה, לא תמיד לאחר מעשה זה אומר פירוק החבילה. בוודאי לא כשבמציאות הענין כבר אינו קיים זמן רב והפיקו לקחים]

הגבת "את צריכה להעיף אותו" וכו'.. אז זה לא "רק בקשר לזה", אלא כביכול מסקנות להווה. היא דיברה על דבר שהיה "ממש מזמן" - ואתה אומר לה מזה מסקנה עכשווית, כשרואים שהיא עצמה אינה רוצה להתייחס לדבר ההוא כמשהו משמעותי בהווה.

והאמת, אי אפשר לנתק, כשעולה נושא בהקשר כזה. וגם לא נכון להיכנס איתה לדיון כאילו ההגדרה שלה על מה שהיה מזמן אינה נכונה. זה לא דיון תיאורטי. 

אדם שמגיב שלש פעמים על מה שעונים לו - אבל כשמגיבים אליו, אז השני הוא "טרחן"..

לא נראה לך לדון - רשאי לא לענות. כתוב לעצמך מה שכתבת "הגבתי מה שהגבתי (על דבריך). אתה יכול לדלג הלאה". אם אתה חייב לענות - תביא בחשבון אפשרות שיענו גם לך.

ככלל, התגובה בעיקרה אינה "לך". זה כלל לא מענין אותי. זה בעיקר עבור מי שפתחה את השרשור, שהצעת לה בקלילות "להעיף אותו". הסגנון הזה, כשמצטרף לסגנון הודעתך הזו, גם זה סוג של "אלימות"..

אתם מתקוטטים כמו זוג נשוי
ואני לא גננת
אז חלאס.

אבל לפחות במקרה הזה, שני הניצים כלל אינם נשואים..
לי אין בעיה עם זה כמובן, כל עוד שומרים על אווירה חיובית

אתה כעת מגיב פעם רביעית לתגובה שלי לדבריך - אחרי שעניתי לך עניינית על המלצתך, "להעיף אותו לכל הרוחות" (לא עניתי בשבילך כמובן, אלא בשבילה).

ענו לך עניינית - ענית בגידוף. כעת שוב. 

כאן פורום פתוח, כל אחד מגיב למה שרוצה, אנשים מתייחסים למה שהזולת כותב. מי שחושב שכאשר מתייחסים עניינית לדבריו, "מנסים לייצר איתו מלחמות", זו בעייתו. לא כך הדברים.

מכל מקום, אין לי כל ענין ברמת דיבור כזו.

ואתה אכן יכול "לא ליצור שיח".. כבר אמרתי, גם השיח שלי - מלבד התגובה האחרונה על גידופך - לא היה "איתך", אלא לטובת הכותבת. אתה יכול פשוט לא להגיב. גם כעת יכולת לעשות זאת. אם אתה מתעקש לומר "מילה אחרונה" ולנסת לסתום פיות ע"י צורת דיבור "אלימה", זה מצער, אבל ענין שלך.

וזה הדרך שלו "לזעוק לעזרה"

זה מצריך פיתוח שיחה מעמיקה ביניכם

נראה לי שזה אולי נורת אזהרה, קשה להיות נחרץ או להגיע למסקנות כאלו

איך את משווה לנתק שיחה לקללות לאיום ברצח?

והפותחת לא נשמעת שהיא רגילה לשפה הזו

ה' ישמור על מי שרגיל לכזו שפה

למה את מסנגרת עליו

למה??

זה ממש קו אדום. לא הייתי מכניסה אותו הבייתה בכלל. נשמע ממש מסוכן ומפחיד.

לא משנה מה עובר עליו ולא משנה מי צודק. 

ממש מפחיד ביותר. אם בעלי היה אומר לי את זה הייתי ממש מפחדת.

ותנסי להתייעץ עם בת מלך לראות מה הלאה

בהצלחה יקרה, לא מגיע לך שידברו אליך ככה!!!!!

תדעי, שהרבה פעמים, אנשים מגיבים בפורום כמו כאן,יותר "לעצמם". חששות של עצמם, רצון של עצמם לאַמת לעצמם מושגים שברור שהם בסיסיים וכד'.

וגם - יש הבדלי מנטליות גדולים מאד בין אנשים מסוגים שונים. יש אדם, שלא יכול להיות שיאמר ביטויים כמו שבעלך אמר; יש אדם ש"ככה הוא מדבר" ואין לכך שמץ כוונה "מעשית".. האם זה ראוי להיות? בוודאי שלא. אבל ההשלכות שונות לחלוטין.

העובדה הנתונה היא, שהאיש חזר באמצע הלילה. הוא - כמובן - לא "רצח" אותך.. גם לא הרים עלייך אצבע קטנה... ואת אמרת לו מה שרצית, בלי לפחד. אמרת לו שהוא התנהג לא נורמלי, בלי לחשוש. והוא ענה שאת חושבת על עצמך.... נו..  אח"כ כבר החליט שבעצם את טובה לו.

ואת אומרת שזה לא אופייני לו. ושהוא גם מאד בלחץ. אשה טובה - מלמד זכות על בעלה..

לעניות דעתי, אל תשמעי לכל מיני "עצות" כאן. לא מספיק מכירים אתכם. מדובר על דברים גורליים לך, לו, לילדים.

אני חושב שאת צריכה לנסות לשבת איתו, ברגיעה - ולדבר על מה שהיה.

לומר לו שאין בעיה שיש מחלוקת לאן נוסעים, ואין בעיה גם אם יש ויכוח, ואין בעיה אפילו שהוא יחשוב שאת חושבת על עצמך בלבד ואת תחשבי שלא. ושאת גם מבינה שהוא בזמן לחוץ. אבל שמוכרח להיות שתחליטו על כלים וגבולות גם כשיש ויכוח. ותגדירי: קללות, איומים, מעשה חד צדדי כמו לרדת מהאוטו בגלל שלא עושים כמו שהוא רצה. הרי אפשר היה לחזור לבית ולא לטייל אם לא מוסכם.

תסבירי בנחת - שזה מוכרח. איך אפשר שתדברו זה אל זה בקללות. איך אפשר שיאיים עלייך במילים כאלה. ושגם יש ילדים - אולי זה יעזור לו להבין יותר - האם הוא רוצה שכך הילדים יתרגלו שמדברים ח"ו?

תחליטו גבולות - ואיך הולכים אחד לקראת השני. את יכולה גם לשאול אותו, במה הוא חושב שאת יכולה ללכת לקראתו, לעזור לו.

אבל תאמרי שהגבולות המינימליים הכרחיים. שלא תיסחפו לדברים משוגעים.

תראי אם הוא מסכים לכך - ותעקבי מהצד אם זה מתיישם.

הצלחה רבה.

אבל מתיאור הדברים הוא לא נשמע הבנאדם הכי סימפטי. נשמע מפחיד והוא גם היה אלים בעבר..

כל התגובה שלו נשמעת לא נורמלית בכלל.

לגבי התגובה שלו, גם אני אמרתי כך. אבל ברגע זה, זה לא הענין.

קודם כל, תלונה במשטרה. 

זו אמירה של אדם שצריך אשפוז או כלא.

יש אנשים, שלצערנו זו השפה שלהם.. כמה שזה נשמע מזעזע.

אפילו כאלה של"ע מדברים ככה אל הילדים שלהם, כשמרגיזים אותם... ואין להם כמובן כל כוונה מעשית..

צריך מאד להיזהר בענייני נפשות - 

אבל גם לכיוון השני, אסור ללכת שולל אחרי תעמולת התקשורת כאילו זו "תופעה" - אע"פ שאפילו אחת זה יותר מידי.

רוב מכריע של המקרים הללו, מתוך המספר המועט והמצמרר - הוא אצל ערבים.

הרי מתוך מליונים, זה אפילו לא עשירית פרומיל. האם באמת, פשוט רק אצל אלו דיברו כך? כנראה שלא..

אלא שאצל הרוב המוחלט, כפי הנראה, אין לכך כל קשר לאופציה של מעשה.

לכן, צריך לבדוק כל מקרה לגופו של ענין. לא לפסוק לפי מה שהתקשורת מבליטה. זה גם יכול להרוס לכיוון השני.

אבל מה שכתבתי, נכון לגמרי.

בהחלט הדבר המזעזע הזה, הוא מיעוט שבמיעוט שבמיעוט. ובתוך המיעוט, הוא מצוי בעיקר אצל הערבים, שאצלם גם אלימות זה לא משהו חריג במיוחד כנראה.

ההדגשה הזו חשובה, כי אותם גורמים ידועים, שמנסים לשנות מושגי יסוד נורמליים, ולהרוס בכלל את מושג המשפחה בישראל - ידם בתוך התעמולה הזו, "לנפח" את המספרים, לא לומר שהרוב ערבים וכד'.

הם הביאו לכך שמספר בתי ספר, עשו מזה "יום" לזכר הנשים הללו, לפי מספרן. כולל כמובן הערביות, כולל כאלה שלא מתו מאלימות.

זה לא מטעמים טהורים כמו שאת כותבת בתום לב, אלא "רכיבה" על הרחמנות שיש בעם ישראל, כדי לייצר תודעה כזו על כבכיול "גברים", ולהרוס את המשפחה. סממנים קלאסיים של הפמיניזם הקיצוני, שבא בעצמו מדברים מופרעים לגמרי, ומוביל לדברים מופרעים לגמרי.

[הראָיה - בתיה"ס האלה, מעולם לא עשו "יום" לזכר קרבנות הטרור הערבי, אנשים נשים וילדים שנסעו לתומם - אעפ"י שהמספרים גדולים לאין ערוך. שם הקרבנות כולם יהודים כמובן..]

כמו שצריך לדעת שאפילו אחת, כמו שכתבת את וכתבתי אני, זה כבר יותר מידי - כך גם צריך לא "להגדיל" את התופעה.

אגב, ברור שההגדלה המלאכותית הזו, היא זו שעלולה חלילה לעלות בחיי אדם. כי דבר שנתפס כאילו "תופעה מצויה" ח"ו, גורם שעבריינים שהם חלילה על הסף, עלולים לראות את זה כ"אופציה" בחמתם, מה שלא היו מעלים בדעתם אם זה דבר ש"לא נשמע כמותו" כמעט לגמרי..

לכן, ברור שצריך לעשות כל מה שאפשר בשביל להציל חיי אדם, איש או אשה. אבל זו טעות לחשוב שההצלה היא ע"י כך שבגלל הפרסומים הללו, עושים מכל דבר כאילו "זה זה או-טו-טו"... מה שזה עלול להרוס בדרך, ממשפחות שהיו יכולות להמשיך מצוין הלאה, זה נזק חמור.

צריך להיות חכמים ושקולים. לדעת מתי אזעקת אמת, ומתי שום דבר. נכון שלא תמיד זה שחור לבן, אבל אי אפשר "לשפוך את המים עם התינוק".. זו ענ"ד.

ואינני יודע אם השקפות העולם שלנו שונות - כי אני לא מכיר גם אותך, וגם את לא אותי. בוודאי לא שונות בכל הנוגע לחומרה של אלימות כלשהי.

איום זה דבר חמור מאד אכן. האם מה שהוא אמר הוא בגדר הזה, או "צורת דיבור" מבחילה, אינני יודע. גם לא את. אשתו מכירה יותר טוב מאיתנו.

ובוודאי שלא "גם לך יש חלק בזה"... דבר כזה אני כמובן לא כתבתי. גם לא חושב. כך שאינו שייך לתגובה על דברי.

זה דבר מבחיל לחלוטין (אפילו לא יכולת בהודעתי לצטט איך הם אומרים..).

מניח שהבנת שזו כוונתי.

אלא שכאשר אנחנו באים לתרגם את המילה הזו אצלם ומשמעותה - זה חשוב.

אצל מישהי כזו, שמכירה את צורת הדיבור, זה כנראה גם לא יוצר פגיעה נפשית. רגילה..

זו מנטליות אחרת ממה שאנחנו מדברים עליה.

אז בוודאי שאם היה כדבריך, שהיא "במתח וחשש אם מתכוון או לא מתכוון.. האם יעשה או לא יעשה".. ח"ו, בוודאי שזה אחרת.

אלא מה שאני הרגשתי מכתיבתה, שהיא לא מתרשמת מזה במיוחד. כמו שציינתי, לא היתה לה כל בעיה, עוד כשחזר באותו ערב, לומר לו שזה לא נורמלי וכו'. ולכן, כשכותבים "באיום ...זה יכול להיות", אמרתי שלא בהכרח זה נכון. תלוי במי מדובר. 

לגבי מה שהוא "צריך עזרה" זו כבר שאלה אחרת. היא מכירה את המצב טוב יותר. אומרת שתופעות שהיו בעבר, אינם קיימות, אחרי שהיא למדה לא להתכופף כלפיהן. יתכן שצריך עזרה, יתכן שמספיק דיבור שלה איתו. קשה לדעת מרחוק. מה שאיני יודע, לא אומר..

עם החלק השני של דברייך - אני מסכים לגמרי.

כלומר, מי שאכן חוששת, והרי היא מכירה יותר טוב, בוודאי לא תחשוש שמא ,לא יאמינו לה, וכו'. כל הדברים הנכונים שכתבת.

אבל חבל על ההתרתחות בתחילת דברייך - אע"פ שזה מכוונה טובה.

למה את חושבת שאני מדבר מתוך "סטריאוטיפ"? ההיפך. אני מדבר מתוך דברים שראיתי. כולל מישהו שראיתי שכך דיבר אל ילדיו  ברתחתו (חושבני שבאמת הלך לטיפול. אחרי שנים היה נראה רגוע יותר..), היה ברור גם באותה שניה שאין לזה שום כוונה-מעשית, אבל היה מזעזע לשמוע איך אדם יכול בכלל להוציא מילים כאלה מהפה.

לא אמרתי שכל מי ששומעת דבר כזה אינה נפגעת. תלוי כל מקרה לגופו. 

מה שאני התרשמתי, הוא שכותבת השרשור הזה, לא "נפגעה" מעצם האמירה, וגם יודעת איך להתנהל כשמשהו כזה קורה. 

לגבי מה שאמרת שאין אנשים שאומרים  כך, שהם לא אלימים - אני חושב שעצם הדיבור הזה הוא "אלים" כמובן.

אבל לצערנו יש אנשים, שיש להם שיח מעוות, ואין לכך כל קשר למעשה. מה נעשה.. מצער (השיח), אבל קיים..

ואם במקרים כאלה, נותנים עצה כאילו מדובר במקרים הנוראיים שהתפרסמו - זה עלול להזיק.

אני חושב, שקצת הוצאת על דברי, את הזעזוע שלך ממקרים מחרידים שקרו לאחרונה. גם אני מאד הזדעזעתי, אבל לא תמיד המסקנה באופן מעשי, היא התנהלות שעלולה להזיק יותר. צריך בשיקול הדעת. אני התרשמתי, שיש לכותבת איזה "משקל פנימי, נכון.

מה שאת מגיבה כעת, זה כבר לא על מה שאמרתי. כדאי לראות על מה הגבתי.

הרי לא אמרתי עליו ספציפית, "אלה רק מילים, מנטליות, לא מתכוון"..  דיברתי שיכולות להיות מציאויות כאלה, וזה בתגובה על דברים שכבר חרגו מהמקרה הזה, ודיברו על התופעות הכלליות. ולא נכון שאני מנסה "בכל מצב".. עייני לעיל. כתבתי כמה פעמים, "כל מקרה לגופו".

לגביו, אינני יודע. אף אחד כאן כנראה לא יודע. אבל המסקנה אינה בהכרח מה שכתבת כעת. מה שאני התרשמתי, וזה הדבר היחידי הספציפי, שהאשה כאן מכירה היטב את המציאות, ומתנהלת נכון.

[מכיוון שהיא פנתה ל"פורום" לשתף, אז כל אחד מביע דעתו. בין בענין, בין בדברים שכבר מסתעפים, כדרכו של פורום... אגב, באמת לא הגבתי בהתחלה, רק אחרי שהיא כתבה איך הסתיים, הצעתי לה לא לקחת תגובות שלא מכירותמה שקורה שם כדבר מוחלט, אלא לשקול לפי מה שהיא מכירה]

הרי אני נימקתי והסברתי בפירוט.

אפשר כמובן לחשוב אחרת.

וחלילה, הרג של נשים, אצל יהודים, ח"ו, זו לא "תופעה נפוצה מאד". חס ושלום. אפילו לא עשירית פרומיל. למרות שאכן, כפי שכבר אמרתי, כל אחת זה יותר מידי. כמו גם כל אדם שנרצח ל"ע בפיגוע טרור, וכו'. ה' ירחם.

טוב על אשה שלא מאוימת בפועל בשניה הזאת ממש. 

לי נשמע שהרבה יותר עדיף לפנות לארגון כמו בת מלך שיש להם המון נסיון בדיוק עם מצבים כאלה. יש להם גם מקלטים לנשים דתיות וחרדיות.

לנשים מוכות

אבל בשום אופן לא עצות כמו חלק מאלו שיש פה שאולי זה רק צורת דיבור או משהו כזה. וכל מיני תביני את בעלך. זה ממש לא אחראי ומסוכן.

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

שאתה מצטער שיש דברים שאתה לא מצטער.

אתה אמיתי וכנה. זה מהמם!

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב