וישבנו כל הערב על שטיחים פרסים של יהודה במחסן הנטוש ההוא מאחורי המכולת, ופתחנו כמה בירות,
ברקע התנגנו להם הביטלס והיינו מאושרים
שיחות של הלב על נפש וגוף ועומק,
עומק של אנשים שאני אוהבת, אח, נהדר.
והוצאנו גיטרות, ושרנו בשקט, ואפילו אני ואלישע כתבנו על הקיר בקטן, בוא נלמד אהבה.
והרגשנו על גג העולם, ממש חבורת ילדי רחוב שצומחים מתוך החושך
והיה לנו חושך
והחושך שלנו היה כל כך סמיך עד שלא חשבנו בכלל שהוא חושך
חשבנו שזה חיים
סתם חיים כאלה. שלמה לקום, ולמה לישון. ולמה.
אפילו לא שאלנו למה.
פשוט לשרוד, לעבור את הרגע, ואז עוד רגע, לעבור את השעה של הארוחת צהריים, ואת השעה של ההשכבה,
זאת שעולות לי דמעות בה כל יום מחדש ואני שומעת באוזניי רוחי את אמא שרה, לילה טוב ילדים מתוקים, תקומו בריאים וחזקים
עוברים את כל השעות האלה.
וזהו, מתים כל יןם מעורסלים היטב היטב בתוכינו. בית קברות של אנשים נושמים
לאט לאט גילינו שיש נפש ושהיא עייפה ושאפשר להשקות אותה ושהיא יכולה לפרוח
גילינו שיש לאדם יכולת לברוא. ושהוא בורא שנאה או אהבה. ואנחנו לא ידענו מה זה אהבה. רק שנאנו, לא אמרנו את זה לאיש אבל הלב שלנו כעס. הוא כעס על מי שנטש אותנו, ועל חברים שלא חברים, ועל עצמינו, כל כך כעסנו על עצמינו, והלב התעייף והתעייף וכבר לא נשאר לו כח להשאר ער.
החלטנו לעשות שינוי.
קמנו בבוקר, וחייכנו. בתוכו היינו מתים, רגל וחצי לא בעולם. מבחוץ חייכנו.
הבנו שהעולם הוא מקטין או מרחיב. ושרב העולם הןא מקטין, כי ככה הכי קל.
בשביל להיות גדול, אתה רק צריך להגיד לשני, עזוב, אתה לא תצליח, תהיה קטן,
וכולנו קטנים, עוצמים עיניים.
התחלנו להרחיב. את הידע ואת הנפש ואץ העולם הפנימי המטורף. כי כסף אין. ובית אין. ואוכל אין. אבל יש חלום. ולחלום לא עולה כסף. והעולם הפנימי יכול להיות עשיר מאד מאד.
ככה אנחנו.
אחר כך יצאתי משם ויצאתי מהמושב, היה קר. מאד קר. התכרבלתי לי היטב בדובון שלי והתיישבתי על אבן. השמיים היו זרועים בכוכבים, מלא כוכבים. עצמתי עיניים ולחשתי,
אלוהים. קצתי בבדידות.
וראיתי אותו לנגד עיניי ממלצר באיזה חתונת פח של אנשים שלא משאירים טיפ. פתחתי את הוואטסאפ וחיפשתי
שי
פתחתי
צאט ריק
מחובר/ת
סגרתי אותו.
סגרתי אותי ואותנו.
קצתי בבדידות. אלך לישון עכשיו אולי אהיה איתו באיזה ירח בש, בחלום.
לילה טוב.
ברקע התנגנו להם הביטלס והיינו מאושרים
שיחות של הלב על נפש וגוף ועומק,
עומק של אנשים שאני אוהבת, אח, נהדר.
והוצאנו גיטרות, ושרנו בשקט, ואפילו אני ואלישע כתבנו על הקיר בקטן, בוא נלמד אהבה.
והרגשנו על גג העולם, ממש חבורת ילדי רחוב שצומחים מתוך החושך
והיה לנו חושך
והחושך שלנו היה כל כך סמיך עד שלא חשבנו בכלל שהוא חושך
חשבנו שזה חיים
סתם חיים כאלה. שלמה לקום, ולמה לישון. ולמה.
אפילו לא שאלנו למה.
פשוט לשרוד, לעבור את הרגע, ואז עוד רגע, לעבור את השעה של הארוחת צהריים, ואת השעה של ההשכבה,
זאת שעולות לי דמעות בה כל יום מחדש ואני שומעת באוזניי רוחי את אמא שרה, לילה טוב ילדים מתוקים, תקומו בריאים וחזקים
עוברים את כל השעות האלה.
וזהו, מתים כל יןם מעורסלים היטב היטב בתוכינו. בית קברות של אנשים נושמים
לאט לאט גילינו שיש נפש ושהיא עייפה ושאפשר להשקות אותה ושהיא יכולה לפרוח
גילינו שיש לאדם יכולת לברוא. ושהוא בורא שנאה או אהבה. ואנחנו לא ידענו מה זה אהבה. רק שנאנו, לא אמרנו את זה לאיש אבל הלב שלנו כעס. הוא כעס על מי שנטש אותנו, ועל חברים שלא חברים, ועל עצמינו, כל כך כעסנו על עצמינו, והלב התעייף והתעייף וכבר לא נשאר לו כח להשאר ער.
החלטנו לעשות שינוי.
קמנו בבוקר, וחייכנו. בתוכו היינו מתים, רגל וחצי לא בעולם. מבחוץ חייכנו.
הבנו שהעולם הוא מקטין או מרחיב. ושרב העולם הןא מקטין, כי ככה הכי קל.
בשביל להיות גדול, אתה רק צריך להגיד לשני, עזוב, אתה לא תצליח, תהיה קטן,
וכולנו קטנים, עוצמים עיניים.
התחלנו להרחיב. את הידע ואת הנפש ואץ העולם הפנימי המטורף. כי כסף אין. ובית אין. ואוכל אין. אבל יש חלום. ולחלום לא עולה כסף. והעולם הפנימי יכול להיות עשיר מאד מאד.
ככה אנחנו.
אחר כך יצאתי משם ויצאתי מהמושב, היה קר. מאד קר. התכרבלתי לי היטב בדובון שלי והתיישבתי על אבן. השמיים היו זרועים בכוכבים, מלא כוכבים. עצמתי עיניים ולחשתי,
אלוהים. קצתי בבדידות.
וראיתי אותו לנגד עיניי ממלצר באיזה חתונת פח של אנשים שלא משאירים טיפ. פתחתי את הוואטסאפ וחיפשתי
שי
פתחתי
צאט ריק
מחובר/ת
סגרתי אותו.
סגרתי אותי ואותנו.
קצתי בבדידות. אלך לישון עכשיו אולי אהיה איתו באיזה ירח בש, בחלום.
לילה טוב.
