בשביל הילדות תכולות עניים המיטות לשמיים בעוד דמעה נושרת ונעלמת תוך שניה,
בשביל אנשים בני מאתיים שעדיין לא פיתחו את סוד האושר, האהבה, השמחה.
בשביל אחים מבולבלים שכל כך מתגעגעים לאחיהם שנשאר בן שמונה עשרה.
בשביל אישה שהפילה את תינוקה, בשביל אישה ששכלה את בעלה.
בשביל אישה שלא מוצאת את האיש שלה. בשביל
בשביל כולם, בשביל נער שאיבד את כל משפחתו בשריפה.
אולי יש,
ואני יודעת לפעמים אני קלישאתית כשרוב הזמן אני מדברת רק על שמחה וקשת בענן וכל השיט הזה.
מאז הפיגוע, זה הדרך שלי להתמודד. זה קורה כל יום. האובדן הזה שמפיל אותנו. ולמרות שכל שאומרים לפעמים אסור לדבר על הפיל הורוד שמונח באמצע החדר.
לפעמים צריך לחייך ולהמשיך, להגיד הכל לטובה. גם כשבפנים רע. בסוף מגיע טוב, לכמה שניות.
וגם אם לא, אני לא אדבר על זה בשוטף. כי אז אני אתפרק.
אני אתפרק כמו שאני מתפרקת בספרים, בלילות, בסרטים. בשירים.
בשבת קראתי את הספר על בניה שראל והתפרקתי. נשברתי לחתיכות. ואולי לרוב האנושות זה לא יחתוך את הלב, אבל אותי זה פצע.
זה מן מזוכיזם כזה, לאהוב את הדברים שגורמים לך להישבר ,להיפצע. לראות בלופים סצנות קודרות.
בסופו של דבר אתם תמשיכו לשמוע ממני קשת בענן קלישאות ושמחה וכל השיט הזה.
כי אני רוצה לחיות ולקדש את החיים