למה צריך אותם בעולם?
אני משתדלת,
מתאמצת,
מנסה,
ובסוף מה?
הכל חוזר אלי.
אחרי כל הקשיים.
ארבעה חודשים של הצלחה.
לילה אחד-
בום.
פיצוץ.
דמעות.
ואני לבד.
אילו יכולתי לכתוב הכל באותם רגעים.
שבת קודש.
אני יודעת שאני צריכה להמשיך.
להתגבר על הקשיים.
אבל הם כ"כ חזקים.
וכואבים.
בוטים.
אני חלשה.
ואני צריכה כח.
כשלונות זה קשה.
הפחד הוא מעצם הכישלון עצמו.
הצלחתי לתת למוח לשלוט על הלב.
אבל זה התפוצץ.
וזה כאב.
זה היה קשה.
כל כך קשה.
הדמעות לא הפסיקו לרדת.
ולא איכפת לי ששבת.
כי זה היה לי קשה להיות ככה.
הייתי חייבת להשתחרר.
להוציא קצת.
אבל זה היה כישלון.
כישלון גדול.
שהחליש אותי.
אני צריכה לגדול.
אני צריכה לצמוח.
אני צריכה לדעת מי אני.
אבל איך אני אמצא תשובות ככה?
איך תהיה לי הצלחה כך?
