פעם היה אלוקים
ואז הוא מת
טוב, לא ממש מת
יותר מת בתוככי
כלומר... אני חושב שזה מה שקרה
שתמר עזבה אותי כל העולם שבניתי סביבי
התפרק באחת
ונשארתי ריק, כל כך ריק
שיכור, מחולל עייף ויגע
ובתוך הריק הזה נשברתי
ועם השבר נשברה גם האמונה
זה התחיל עם הציצית שאף פעם לא הייתה
אהובה עלי במיוחד, במהירות התעופה
היא מצאה עצמה מונחת בקרן זוית
מחכה לשעה שאגאל אותה מכאב בדידותה
קצת כמו ליבי היגע והכוסף
אחריה הגיעה תור הכיפה
אט אט כל יום ויום היא הצטמצמה לה
יותר ויותר כמו ליבי ההולך ומצטמק לו אט אט
כמו שזיף מיובש שאבד חינו
אני זוכר את אותו היום
בו הכל השתנה
קמתי בבוקר, פתחתי את הפייסבוק
והכותרת שנזעקה מול עיני
לא הותירה מקום לספק:
"בואו לראות את שירו החדש של הזמר חנן בן ארי"
היא זעקה, באותיות קידוש לבנה
נכנסתי ללינק- חצי משועמם, חצי מצפה
וממה ששמעתי צימרר אותי עד עומקי הוויתי
שחנן עלה וזעק "מה אתה רוצה ממני, מה?"
אני זעקתי ביחד איתו
את משברי הכאב והבדידות, את הבכי בלילה לכרית
שהייתה היחידה שהייתה עדה לדמעותיי הרותחות
את צלקות הכאב, והשיברון זעקתי באותו היום
כפי שלא זעקתי מימי
אפילו לא ביום שבו נתנאל מת
והשמים הפכו שחורים משחור
וגשם זלעפות ניתך ארצה
משל אף השמיים בוכים ביחד עימנו...
השיר נשא אותי הלאה הלאה
למקום אחר ולזמן אחר
נזכרתי במבט עיניה
העיינים שכה השכלתי להבין, לדעת ולהכיל
העיינים שדרכם אלף מבועיי החיים ניבטו דרכם
נוטעים ומנביטים בי זרעים קטנים
של פריחה וליבלוב
וכאבתי, ורתחתי, וכאבתי
כפי שלא כאבתי מימי
בזעקה שאין שניה לה
בגעגועים אינסופיים שאין בלתם דבר
התאחדנו יחדיו
אני, היא, השיר והמנגינה
בעולם אחד
בלב אחד
בכאב אחד.