כבר ישבתי מול אדם חכם, כבר ישבתי מול אדם משכיל, כבר ישבתי מול אמן, אבל לשבת מול אדם מאמין - זה אחרת. כשאתה יוצא מעל פני אדם חכם - אתה נשאר מה שאתה. מה שהיית לפני שנכנסת: טיפש או חכם; כשאתה יוצא מעל פני אדם משכיל - אתה נשאר מה שאתה: משכיל או בער; מעל פני אמן - מה שאתה: אמן או אומן. אבל כשאתה יוצא מעל פני אדם מאמין - אתה יוצא אחר. שכן גם אם אמונתו של המאמין לא דבקה בך היא חלה אף עליך. המאמין מאמין גם בך.
הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן מנהיגה הרוחני מברוקלין של תנועת חב"ד בעולם, הוא גם חכם, הוא גם משכיל, אבל ראשית כל הוא מאמין. ואם אמונה היא, אם מותר לומר כך, האמנות של האמת, הנה מבחינה זו הוא גם אמן. וכאמן הוא אכן יצר. יצירתו היא צבא שלם של מאמינים שהוא הרמטכ"ל לו, צבא האמונה לישראל, לאלוהי ישראל ולעם ישראל.
מה עם האמונה לארץ-ישראל?
כדי לשאול על כך את הרבי צריכה הייתי להגיע אליו. האגדה לא מספרת לנו בדיוק, איך מתקבלים המלאכים לראיון אצל הקדוש ברוך הוא. אבל לוא היתה מספרת - היתה אולי יכולה לקבל לכך השראה מדרך ההתקבלות לראיון אצל, להבדיל, הרבי מליובאוויטש. כמובן, גם פה יש קודם-כל מזכיר ותור ושעות קבלה, כמו אצל כל בן תמותה. אבל פה המזכיר לא שואל אותך מה אתה רוצה לשאול - השאלות הן שאלות שבינך לבין הרבי עצמו, פה, אם כי צריך לחכות לפעמים ימים רבים, יכול כל מי שרוצה בכך להתקבל לראיון. ופה - שעות הקבלה הן לא שעות היום אלא שעות הלילה. כל שעות הלילה.
לומד ביום, משוחח בלילה
"באחת עשרה בלילה", חזרתי בשאלה ובתמיהה באזני הרב חודקוב, מזכירו של הרבי שהודיע לי על מועד פגישתי עם הרבי.
"מחר, באחת עשרה בלילה" - חזרו אלי המלים הקצובות מעברו השני של הקו הטלפוני שיצא מחצרו של הרבי בברוקלין.
"למה לא במשך היום?" - תמה עלי אחד מחסידיו, כאילו שאלתי את השאלה המוזרה ביותר. כששאלתי אותו למה הרבי אינו מקבל במשך היום - "במשך היום הרבי לומד". אמר בנעימה של סוף פסוק.
במקום להוסיף ולשאול "למה לא ילמד בלילה ויקבל ביום", מצאתי את עצמי מהרהרת שאולי כך צריך באמת שיהיה, שאולי בלילה, יותר מאשר ביום, פתוחים הלבבות יותר לדבר והשמים לשמוע. שאולי בלילה המחיצות נופלות, ואדם מתקרב יותר לאמת...
העובדה שנתפסתי להרהורים אלו היתה אולי כבר תחילת השפעת הסם הסמוי שפועל עליך תרצה או לא. עוד הרבה לפני שאתה רואה את הרבי, אולי כבר ברגע שאתה מחליט לראות אותו. ואז, תהיה רציונאלי ככל שתהיה - כל השאלות הרציונאליות שלך מתחילות להסמיק מבושה...
באתי איפוא באחת עשרה בלילה, לא לבדי. אי אפשר שתתהלך לה אשה לבדה ברחובות ברוקלין בלילה, אם הלילה כלילה יש בו אימה, הנה לילה של ברוקלין יש בו אימה מיוחדת משלו. זה לא רק בגלל הספורים ששמעת או קראת על רצח בקרן רחוב זה או אחר של ברוקלין, רצח יש בהרבה מקומות בעולם, ולא רק בלילה אלא גם ביום - אלא זה אולי מפני שפה איש לא יודע על מה ולמה רצח ונרצח זה שרצח ונרצח. פה לא תמיד יודעים לא רק מי בדיוק רצח אלא גם לא מי בדיוק נרצח. פה אתה לא יודע אם נרצחת מפני שאתה יהודי או למרות; אם רצחת מפני שאתה כושי או למרות, ואם בכלל רצחת מפני שרצית לחיות או מפני שרצית למות. אתה לא יודע כלום אתה רק מפחד. בתוך הפחד הברוקליני הלילי הזה אני צריכה עכשיו לפגוש את הרבי, אבל מפחד שמא שעד אשר אפגוש בו יפגוש בי מישהו אחר, הלכתי עם בני לוויה.
ה"חצר" ויושביה
איני זוכרת הקדמה אחת שלא דילגתי עליה בספרים, אבל בהקדמה הארוכה שעמדה ביני לבין הרגע שנפגשתי עם הרבי למדתי לדעת שיש הקדמות שאי-אפשר לדלוג עליהן, מהסיבה הפשוטה שהן בעצם כבר ההתחלה של הסיפור. "מה אומר הרבי" - זה חשוב, אבל מה שחשוב יותר, אולי גם בשביל הרבי עצמו, אולי בשביל כל אמת החסידות החב"דית היא לא רק "מה אמר הרבי" אלא גם למי, מתי ואיפה אמר הרבי. האווירה סביבו חשובה לא פחות מהדברים, ה"איך" לא פחות מה"מה", אם לא למעלה ממנו. הרבי מתחיל מה"חצר" שלו, והטרקלין שלו מתחיל מהפרוזדור. חסידיו הם חלק מאישיותו כשם שהחסידות מאמינה שכל בני האדם הם חלק מאישיותו של הקב"ה. כשנכנסתי איפוא ל"חצר" הרבי ונפגשתי בתלמידיו היה זה תחילת הראיון.
קשה לקרוא לאותם אברכים שמילאו את המקום ולמדו גמרא בשם תלמידים. ואם כי ישבו וספר פתוח לפניהם, לא נראו לי כמי שלומד משהו שלא ידע עוד. הם נראו לי יותר כמי שנמצא במעבדה נסיונית ועושה ברוח ובאותיות הרוח כמי שעושה בחומר, מרכיב ומפרק יסודות בונה בנינים וצר צורות. וכל זה עם ניגון. מה לא נכתב כבר על הניגון החסידי אבל מה לא ייכתב עוד, שכן אין לו סוף ואין לו התחלה, זה משהו שנדמה לך כממשיך שיר שלך, שאתה שר אותו עכשיו למען מישהו אחר שימשיך אחריך. באותו רגע עלה במוחי שעשרת הדברות שעליהן עומד העולם לא יכלו אמנם להיכתב ולהאמר בניגון חסידי, אבל באותו רגע חשבתי גם שהעולם לא יכול היה לעמוד בהן ובחומרתן, בלי עזרת הניגון הזה...
אלה מהתלמידים שלא למדו עמדו ושוחחו בידיהם. אולי דברים בעלמא, סתם דברי חול - אבל הבעת פניהם ענתה בם שהם נמצאים פה כמו בחזית, והרחש-לחש כמו זה שלפני היערכות. המפקד אמנם לא נראה פה, אבל מציאותו באיזה מקום בבית היתה מורגשת היטב. שום פקודה לא נשמעה פה, אבל כל אחד מוכן היה לשמוע ברגע שתינתן.
"חיל השלום" של הרבי
גם אני מחכה לרגע בו תנתן לי הפקודה להכנס לרבי. כבר אחת עשרה ורבע, כבר אחת עשרה וחצי - מתי יגיע תורי? עוד אני מתכוונת לשאול על כך את אחר הבחורים שהסתובבו במשרד ה"חצר", נכנסת למשרד, טופפת בעקביה, אשה צעירה לבושת הדר ומתחת ראשה צועק שער בלונדי. לפני שראיתי את פניה שמעתי את קולה פונה לאחד הבחורים:
"יש כבר תשובה?" - קול נרגש מאוד. כמעט חנוק.
במקום להשיב, ניגש הבחור לערימה של מכתבים, מוציא אחד, המכתב שכתבה האשה, ואומר לה שתשובת הרבי בתוך המכתב. האשה נוטלת מידיו את המכתב בחטף, פותחת, קוראת במקום, עיניה קפואות לרגע, אולי גם דומעות, אתה לא יכול לדעת אם משמחה או מעצב, יוצאת בלי-שלום, אבל מיד חוזרת:
"אם כך" - היא אומרת - "יש לי עוד שאלה, המותר להוסיף לשאול את הרבי?"
"מה השאלה?" - עונים לה, - "בכל עת ובכל שאלה". חיוך של אושר קורן על פניה.
"מסכנה" - אומר לי הבחור לאחר שיצאה - "כל החיים בילתה אצל פסיכיאטרים, ולא עזרו לה. איך יכול לעזור מי שרק יודע ולא מאמין? הם לא אוהבים אותה, הם אוהבים את הספרים - איך אפשר לעזור בלי לאהוב?" התקרבתי אל הבחור. כבן 25, חזר זה עתה משליחות הרבי לאוסטרליה. הוא משיב לי עכשיו:
"מה אני עושה פה? מה זאת אומרת 'מה'? אני חייל. יש לי אשה וילדים אבל הרבי ציוה עלי יום אחד לקום ולנסוע. לא שאלתי שאלות לאן ולמה, אף אחד לא שואל אחרי דברי הרבי. הרבי אמר - זאת פקודה. הרבי לא אומר דברים שיכלו גם לא להיאמר או להיאמר אחרת. נטלתי איפוא את משפחתי ונסעתי. מה עשיתי באוסטרליה? - מה שצוויתי. יש שליחים שמחלקים מזון וכספים ליהודים בעולם, אבל מה שחסר ליהודים בעולם זה מזון רוחני, זה קצת אהבה. קצת אידישקייט. הלכתי בפקודת הרבי לאהוב את היהודים האלה, לעודר את רוחם. להביא להם קצת יהדות לנשמות. יש עזרה סוציאלית, יש "עזרה ראשונה" לגוף. אבל מה שאנחנו עושים, זאת עזרה ראשונה לנשמה. אנחנו אמנם גם עוזרים לגוף: שמעת על ה"מכבים" שארגנו הגנה על יהודי ברוקלין מפני הפורעים? - המארגן שלהם, הרב שרגא, הוא אחד מחסידי חב"ד... זה כבוד גדול שהרבי שולח אותי, אבל אני רק אחד ממאות, מאלפים. יש לנו צבא שלם, הוא נקרא "חיל השלום". פה הבסיס שלו. מכאן שולח הרבי חיילים לכל מיני חזיתות בעולם. כל מקום שיש יהודי אחר בעולם - שם יש חזית בשבילנו. הנשק שאנו נושאים עמנו זה ספרי קודש ביד ואהבת ישראל בלב. אם אי-אפשר להגיע לאיזה פינה יהודית בעולם ברכב, אנחם מגיעים לשם על גבי חמורים. שום דבר לא עוצר בעדנו, לעינינו רק מילוי הפקודה. עלינו לחזור להתיצב ולמסור דו"ח לרבי: "הפקודה נתמלאה".
אבל "חיל השלום" הוא רק אחד מהפעילויות של חצר הרבי, כפי שאני לומדת עכשיו מפי מנהל משרדו.
"השמש לא תשקע לעולם על בית המלוכה הליובאוויטשרית"!
"אומרים - הוא אומר לי - "שהשמש לא שוקעת על בית המלוכה האנגלית לעולם, עליהם היא כבר שוקעת, אבל לא על המלוכה הליובאוויטשרית - לא! אנחנו הולכים וגוברים. שמעת על הוצאת הספרים שלנו, זו ההוצאה הגדולה ביותר של ספרי יהדות בלמעלה מ-10 שפות. יש לנו מאות ישיבות בעולם, המקיפות כ-50 אלף תלמיד. את מכירה את הכפר החב"די שלנו בישראל? יהיו עוד רבים. אנו מוציאים אחת לשבוע "ידיעון" המספר על פעולותינו, אותו אנו מפיצים דרך סוכנות הידיעות יט"א. מי בא להיפגש עם הרבי? - מי לא בא? חסידים ומתנגדים, גברים ונשים, סוחרים ומלומדים, צעירים וזקנים, יהודים וגויים, שרים ורוזנים. בא גם מי שהוא כיום נשיא ישראל (זלמן שז"ר) - את יודעת שהוא "משלנו"? וקורספונדנציה? עם מי לא? אפילו עם בן גוריון. על מה? אנחנו לא שואלים פה על מה. זה ענינו של הרבי. איש לא פותח את המכתבים המופנים אליו. את כל המכתבים פותח הוא בעצמו, והוא בעצמו גם עונה. על מה שואלים יהודים בדרך כלל? על קמח ועל תורה, על עניני אישות ועל פוליטיקה, על הכל. אין אצלו שאלה שהוא יודע או לא. מתוך אמונה יודעים את כל השאלות. אין אצלו שאלה קטנה או גדולה, כל שאלה מצריכה תשובה אמיתית... סליחה"...
לא שמעתי צלצול אבל המזכיר קפץ לטלפון ומיד יצא מהמשרד. בלי משים מצאתי את עצמי מיטיבה את המטפחת, שקשרתי לראשי לצורך הביקור אצל הרבי; ואמנם היה זה בזמן, שכן אחרי רגע חזר המזכיר ובהרגשה שהוא מגיש לי את המתנה הנפלאה ביותר שהוא יכול להגיש לי אמר:
"זהו, עכשיו, בואי אתי".
הוא אמר עוד משהו אבל אני כבר לא שמעתי. שכן הייתי עסוקה ב"להסות" כמה דפיקות לב שנתדפקו להם פתאום בחזי בעוד אני אומרת לעצמי: "איזו בושה, מה פתאום ההתרגשות הזו? בסך הכל פגישה... כבר לא נפגשת אף פעם בשתים-עשרה בלילה?"
שיחה של חצות
כשנסגרה אחרי הדלת ואני נשארתי ביחידות עם הרבי השעה היתה, כאמור, חצות, שתים-עשרה בלילה, אבל הרבי התרומם לקבל את פני מאחורי שולחן כתיבה בחיוך של שעה שתים-עשרה בצהרים.
אם אתה רוצה - לפניך פנים יפות-תואר, מגבעת בשחור שמוטה עליהן וזקן באפור יורד מהן והן נושאות אליך הבעה של חן וחסד. אבל אם אתה רוצה - ניצבות מולך רק זוג עיניים המסתכלות בך לא לראות אלא לגלות. ואז, לא כל כך נעים אם יש לך משהו להסתיר, לא כל כך נעים אם התכוונת לשקר, אתה מנסה לכפתר את הכפתורים עד האחרון - משום מה נדמה לך שהם נפתחו מחדש. האם זה כך משום שלרבי יש באמת עינים מאגיות שכאלה או אתה הוא זה שהבאת אתך את המאגיה מבחוץ, פרי הנסיבות הליליות ו"שטיפת הלב" שנעשתה לך בין התלמידים? אלא שעכשיו אין לשאלה "מה גרם למה" כל חשיבות. חשוב לזכור לשם מה באת לכאן בכלל. אני מתחילה איפוא להציג את עצמי.
אלא שאין צורך. הוא יודע עלי יותר. הוא מספר לי לא רק מה עשיתי, אלא גם מה אני צריכה לדעתו לעשות. לא רק מה עושה אני בהווה, אלא מה לדעתו איני עושה. אמנם כבר ספרו לי תלמידיו שהוא קורא עתונים יום יום ומתענין בישראל, ובכל זאת זה קצת מפחיד.
"אני שומע שגברתי כותבת עכשיו בעתונים, נו, זה גם כן טוב. כתיבה זה גם כן טוב אבל לא העיקר. העיקר הנוער. אל הנוער צריך לדבר, לא לכתוב. מדוע גברתי לא מדברת אל הנוער? הנוער מחכה שידברו אליו ואין מי. נואמים אליו - אבל לא מדברים אליו, ומתפלאים שהוא לא נדלק".
לא, הוא לא מדבר אלי באידיש, רק בעברית. לא בהברה ספרדית טהורה כל כך, אבל לגמרי בלשון הקודש. גם כשדבריו נלהבים קולו נשמע מתון מתון.
הישועה לא תבוא מהכנסת...
"הדיבור שהנוער מחכה לו" - ממשיך הרבי - זה פקודה, והיא צריכה להינתן לו באותו קול ובאותו טון, בו ניתנו כל הפקודות הגדולות של עם ישראל. הנוער יישמע לה או לא, אבל לה הוא מחכה. ואין מפקד. איפה כל המפקדים, בכנסת! הכנסת זה כנסת, אבל לא מהכנסת תבוא הישועה. שום ישועה לא תבוא מאלה ההולכים בתלם אלא מאלה שפורצים דרך. הכנסת זה כנסת, אבל מה קרה לאלה שבערה בהם אש קודש של מלחמת קודש, שהם מתעסקים עכשיו בקטנות, בויכוחים על מס-הכנסה יותר או פחות, במקום שיחשבו על הענינים הבוערים של כנסת ישראל כולה? איפה אותם הכוחות שידעו פעם לתת את הפקודה?
אני מאמין בפיזיקה, ובפיזיקה כוח אינו יכול ללכת לאיבוד, להיעלם. מה שהיה פעם קיים - קיים לעולם. על כן אני מאמין בכוחו של עם ישראל. היו בו כוחות כתער - הם קיימים בו, הם ישובו, רק צריך מי שיעורר. היה כוח שידע לעורר - להיכן הוא נעלם?
"כולם הולכים עם הזרם, כולם הולכים באפרוריות, גברתי יודעת, אין דבר נורא כמו האפרוריות. להיסחף עם הזרם זה בבחינת מיתה, היצירה מתחילה נגד הזרם, צריך מישהו שילך עד הזרם, לא, אינני מטיף למרד חס ושלום. רק להתמרדות נגד המסגרת. אם המסגרת היא כלא - צריך לחפש דרכים לצאת ממנו. לא צריך בשביל זה להפר את החוק, אבל צריך להילחם נגד החוק. אבל כולם, כל עם ישראל, הולך במסגרת, ואין חלוץ שילך לפני המחנה".
יאוש תהומי נשמע בקולו של הרבי. אבל שום פאתוס. "הגברת חישבה כמה מאות ואלפי שעות יקרות, כמה "שעות נוער" הולכות יום יום לאבוד? הלוא שעה של נעורים היא שעה שאפשר לחולל בה נפלאות, שקולה כנגד כל השעות. המנהיגים, במקום לצוות - נואמים, אז הנוער הולך לבתי קפה ומאבד את שעותיו ועולמו. גברתי זוכרת את הנוער במבצע סיני, איך קם כאיש אחד מפני שהיה לו מפקד ומפני שהפקודה שניתנה לו היתה כזו שלה הוא חיכה, גם אם לא ידע קודם לקרוא לה בשם? תני לו פקודה כמו במבצע סיני - לא. לא חשוב הפרטים, חשוב שתדליק אצלו משהו כמו שהדליקה במבצע סיני - וגברתי תראה איך בחמישה רגעים יעלו כל הכוחות שהיו חבויים וכבויים בו...
"ואם היה הכל מתוקן בארץ ישראל ובגלויות - ניחא. אבל הלא הדברים לא מתוקנים. כל האידיאלים והאלים הכזיבו. רק משהו קטן נתגשם. קטן מאוד. מעולם, במשך 3500 השנה שעם ישראל חי, לא היתה תקופה שכולה אפרוריות. לא היה רגע שהיה בלי אפשרויות, אלא שפעם האפשרויות נוצלו ופעם לא. אבל עור לא היתה תקופה בחיי עם ישראל כתקופתנו, שהיו בה אפשרויות כל כך גדולות וניצול אפשרויות כל כך קטן".
"גם לתורת-סיני דרוש מפקד"
עד שלא שמעתי פתאום קול צלצול חד של פעמון עולה בחדר, לא שמעתי את הדומיה הגדולה שעמדה פה. הצלצול בא מבחוץ, כנראה מהמשרד. הבינותי: זמני נגמר. אבל אני, שלא עלה על דעתי לקום, המשכתי לשבת כמי שלא לו צלצלו הפעמונים. הצלצול שחזר ועלה דרש להפסיק, אבל צליל קולו של הרבי שהתחיל שוב לדבר הבטיח המשך:
"כל יום שעובר זה הפסד גדול. מה שבגלות אפשר לעשות בעשר שנים - בארץ ישראל אפשר לעשות עם הנוער בעשרה ימים. רק אם יגיעו אל הניצוץ. אש יכולה לכבות, אבל ניצוץ לעולם לא יכול לכבות. הנוער ישן ולא יודע שהוא ישן. ואלה שנואמים אליו נאומים מתפלאים שהוא לא שומע. אם הנוער לא שומע את המלים שלו, הוא ישן לכל המלים האחרות.
"מה הן בדיוק המלים שלו? אני לא יודע, המלים יבואו יחד עם הכוח הפנימי של הפקודה. המלים צריכות לבוא מבפנים. העיקר שתהיה התעוררות, חלוציות. אם יש חלוציות יכול אחריה לבוא הדגל. עכשיו יש הרבה דגלים - מה שווים דגלים בלי חלוציות, הנה אותם בחורי ישראל שזורקים אבנים בשומרי השבת - אני מאמין שיש בהם חלוציות, משהו בוער להם. אינני מזמין אותם חלילה לזרוק אבנים בשבת הבאה, אבל אני מרגיש שבוער להם, ואם איכפת להם - זה העיקר. אחר כך אנסה לשכנע אותם שהמלים שלהם לא נכונות, אחר כך אנסה להפוך את האש מאש זרה לאש קודש...
"אבל הבחורים שבאים מארץ-ישראל לחוצה לארץ, ללמוד באוניברסיטאות - זו לא חלוציות. מה הם יכולים ללמוד בחוץ לארץ, שלא יכולים ללמוד בארץ הקודש? אם אדם נוסע ממקומו לקוטב הצפוני, מטפס על ההרים ומעמיד את חייו בסכנה למען לחקור ולדעת - וזו חלוציות. אם בחור נוסע מפה מברוקלין, לנגב בישראל, ומעמיד את חייו בסכנה על הגבול - זו חלוציות, אבל לעזוב את ישראל כדי ללמוד באוניברסיטאות ברוקלין - זו נוחיות, זו לא חלוציות...
"הנה, תלמידי הישיבות שלנו לומדים - אבל כדי ללמד, הם הולכים לכל מקום שיש יהודים בעולם, לא כדי להתמקם בישיבות אלא כדי להקים ישיבות. דופקים על כל דלת, מגיעים לקיבוצים חילוניים בישראל ולבתים מתבוללים בגולה. רוח היהדות זה האידיאל האחד שלא הכזיב. כל האידיאלים האחרים הכזיבו. ערכי הדת - זה הדבר היחידי שעומד וקיים. שום דבר עדיין לא נוצר במקומם. אבל דווקא על כן אסור לעשות בהם פשרות. בדרך הקניית הדת אפשר לעשות כל מה שיקל, אבל בדת עצמה - לא. אם יתחילו לעשות פשרות, ירחיקו את הנוער במקום לקרב. הנוער בישראל לא אוהב פשרות. אבל גם לדבר הזה, גם לתורת סיני, לא נמצא מפקד כמו למבצע סיני, שיתן את הפקודה".
"אבוא - כשיבוא המשיח"
השעה סמוכה לשתים אחר חצות. הפעמון כבר לא צלצל. מסתמא התיאש. אבל עכשיו צלצלה באזני ביתר שאת השאלה:
"למה לא תבוא אתה ותתן את הפקודה?" – שאלתי. "אני חייב להמצא ולצוות רק במקום שישמעו לי. פה ישמעו לי. בארץ-ישראל היום לא ישמעו. בארץ-ישראל ישמע הנוער לאחד שייצא מן השורות שלו, שידבר בשפתו. אני אבוא, אני אבוא כשיבוא המשיח. למדתי פיזיקה בסורבון, אני מכיר, יודע ומאמין בחוקי הפיזיקה ובאותה אמונה פיזית פשוטה אני מאמין במשיח, שהוא יהיה משיח בשר ודם ממש, שאפשר לנגוע בו למשש אותו וללכת אחריו. הוא יבוא".
"הוא הרבה זמן כבר בדרך" - מצאתי את עצמי מפטירה. "אבל הוא קרוב מאוד מאוד. צריך להיות מוכנים לו בכל רגע, משום שהוא יכול לבוא רגע אחר קודם".
רגע אחר אחר-כך כבר הייתי בחוץ. לא עברה שניה וכבר עטו עלי התלמידים שחכו כל הזמן לצאתי, בשאלה: "מה אמר לך הרבי?"
לא עברה עוד שניה עד שעטו עלי המכרים שליוו אותי לכאן, בשאלה:
"מה את אומרת על הרבי?"
את התלמידים, במקום להשיב, שאלתי: "מדוע לא בא הרבי לארץ-ישראל?"
"מי אנחנו שיכולים להגיד לרבי אם יהיה בארץ ישראל או לא?" - השיבו כמעט כולם פה אחד – "הלא זה כמו מלחמה, יש כאלה שצריכים להיות בחזית, בארץ ישראל, ויש כאלה שצריכים להיות באמצע העיר..."
את המכרים, במקום להשיב, שאלתי: "חשוב מה שאני חושבת על הרבי? חשוב אם הוא "גדול באמת" או "לא באמת?" חשוב הוא, כשעשרה אנשים ממנים עליהם איש אחד, ומאמינים בו, הוא מתגדל ממילא. את הרבי מליובאוויטש מינו עליהם לא עשרה, אלא עשרות אלפים.
...גם היום במרחק עשרות ימים, כששואלים אותי:'נו, מה את אומרת?' אני אומרת רק מה שהרגשתי:
"ברגע הראשון, כשנכנסתי אליו, חשתי: לפני מאמין! בעוד אני יושבת ומאזינה לדבריו, חזרתי ופקפקתי: לא, חכם! כשיצאתי מעל פניו - חזרתי ואמרתי לעצמי: ואף-על-פי-כן - מאמין.
