זה כמו לראות חיוך מתוק של אהובה שמציף הכל והגעגוע צובט וכואב ושורף.
ולא כעס ולא כלום פשוט זה כבר לא הזמן והמשכנו הלאה. ויותר מזה, שנינו יודעים שלטובתי ולטובתה אני צריך ללכת לאחרת. שעכשיו הזמן להיות עם ההיא. כמו הורים אוהבים שרוצים שהילד ילך וידבק בנפש אחרת.
ועוד סוג של כאב חדש יש כשעושים את הצעד הזה למישהי אחרת. על שאני בידיים חותם ומחזק את זה, והמרחק מתחדד ומתקבע.
ומכאיב גם הידיעה שהקפיצה של הכאב כאן היא סימן וסיבה על שהוא הולך עכשיו להתקהות יותר ממקודם.
ואיזה מין דבר זה, אלוקים, אהבה כזו שנוכחת כמעט רק כשהיא מסתיימת
שאינה מורגשת בעודנה אך מתגעגעים אליה לאחר לכתה.
אז אולי אני אפסיק לבוא לפה, אני אומר, חסר אונים
אבל שנינו יודעים שזה לא באמת נכון לנו
ואנחנו חייבים להשאר בקשר מסויים
וכמו כדי לנחם היא אומרת, ומסבירה שוב,
שבעצם, באמת, גם שם זו היא, רק בתלבושת אחרת
ואיך אסביר לה שזה לא מרפא. שככה אני מכיר אותה, ושלדעתי ככה היא הכי היא, ושלחיוך הזה שלה לא באמת אפשר להפסיק להתגעגע.
תודה לכם

