06:10 השעון המעורר הראשון מצלצל.
אני מנטרל אותו בתנועה אוטומטית ומתכרבל עוד קצת במיטה.
06:15 , 06:20 , נודניק...
מתגבר כארי? לא... אבל קם בסוף.
06:30 אני מחוץ לבית.
בית הכנסת בקצה השני של היישוב, לכן אני נוסע ברכב. כ"מנהגי בקודש", אני "מריץ" את ברכות השחר בדרך, ברכב.
"מודה אני..." , "אשר יצר..." , אלוהי נשמה" ו... חבטה !
הרחוב היה ריק כשנכנסתי עם הרכב בחתולה שבדיוק חצתה את הכביש. היה שקט. לא הרגשתי את הפגיעה, רק שמעתי אותה. (היא צרובה היטב בזכרוני.)
פלטתי צווחה קטנה. העיניים שלי נפערו והידקתי את האחיזה בהגה. עד כאן בערך ההלם הראשוני שלי מזה שדרסתי חתולה.
לקח לי עוד כמה שניות לעצור בצד, לרדת ולראות את החיה הפצועה שרועה בתנוחה הזויה על הכביש.
רצתי אליה כאילו אני יכול לעשות משהו. החיאה, לקרוא לחובש או למד"א... משהו!
כשהתקרבתי ורכנתי מעליה ראיתי שהיא עוד בחיים. הסתכלתי מסביב, לא היה שם אף אחד.
דרך העור והפרווה יכולתי לראות את הצלעות השבורות. היא התחילה לפרפר ברצף נשימות חדות ומלאות כאב.
נשארתי איתה עד הסוף.
הייתי מרותק. נדהם מהפעם הראשונה שהרגתי יצור גדול יותר מיתוש. ופתאום נפל עליי מתח וחוסר אונים מוזר... הייתי בטוח שהולך לקרות איתי משהו עכשיו, לא יכול להיות שאני עומד מול גוויה של יצור שהרגתי - אני, "במו ידי" - והעולם פשוט ימשיך כרגיל !
מפתיע כמה מהר צונחת ההבנה ששום דבר לא עומד לקרות. זה מוזר.
המשכתי לבהות בחתול המסכן לכמה שניות נוספות.. ציפיתי להרגיש רע! פחד.. או אשמה!
זה לא קרה. לא הרגשתי כלום.
ממש כאילו פגעתי במדרכה, בעץ או באבן.
הפיתוי להשאיר את החתול מרוח (...) על הכביש היה גדול, אבל התגברתי עליו.
הרמתי אותו באדישות משתי הרגליים הקדמיות (השלמות) והשארתי אותו מתחת לאיזה שיח.
הסתכלתי לשמיים, נושם עמוק, וחזרתי בצעדים מהוססים אל הרכב.
כשהייתי בתוכו, סגור, מוגן, שמתי לב לשעה: 06:42. לא ייאמן. כבר כמעט שכחתי שהייתי בדרך לתפילה.
החלטתי שאני לא מסוגל להמשיך עכשיו לבית כנסת. פניתי פרסה, חזרה הביתה.
כשסגרתי את הדלת מאחוריי, השקט היה צורב. באוזניים, אבל בתוכי הרגשתי רוגע, רוגע שמיימי. כזה שלא הרגשתי כבר הרבההה זמן...
קרסתי על הספה וסיימתי במילמול את ברכות השחר.
ברור שהראש שלי היה במקום אחר - מרוכז כולו בתחושה המוזרה הזאת! - האדישות, הריקנות, הרוגע.
לא המשכתי את התפילה.
גם מנחה לא התפללתי, גם ערבית לא.
איך יכולתי? הרגש שלי היה מושבת לגמרי.
הוא חוזר אליי עכשיו, לאט לאט.
אז אני כותב את זה ודברים מתחילים להתבהר... הראש מתחיל להתנקות מהמחשבות.
מרובן לפחות, כי מחשבה אחת לא עוזבת אותי !
- *מה זה אומר עליי??*
אני מנטרל אותו בתנועה אוטומטית ומתכרבל עוד קצת במיטה.
06:15 , 06:20 , נודניק...
מתגבר כארי? לא... אבל קם בסוף.
06:30 אני מחוץ לבית.
בית הכנסת בקצה השני של היישוב, לכן אני נוסע ברכב. כ"מנהגי בקודש", אני "מריץ" את ברכות השחר בדרך, ברכב.
"מודה אני..." , "אשר יצר..." , אלוהי נשמה" ו... חבטה !
הרחוב היה ריק כשנכנסתי עם הרכב בחתולה שבדיוק חצתה את הכביש. היה שקט. לא הרגשתי את הפגיעה, רק שמעתי אותה. (היא צרובה היטב בזכרוני.)
פלטתי צווחה קטנה. העיניים שלי נפערו והידקתי את האחיזה בהגה. עד כאן בערך ההלם הראשוני שלי מזה שדרסתי חתולה.
לקח לי עוד כמה שניות לעצור בצד, לרדת ולראות את החיה הפצועה שרועה בתנוחה הזויה על הכביש.
רצתי אליה כאילו אני יכול לעשות משהו. החיאה, לקרוא לחובש או למד"א... משהו!
כשהתקרבתי ורכנתי מעליה ראיתי שהיא עוד בחיים. הסתכלתי מסביב, לא היה שם אף אחד.
דרך העור והפרווה יכולתי לראות את הצלעות השבורות. היא התחילה לפרפר ברצף נשימות חדות ומלאות כאב.
נשארתי איתה עד הסוף.
הייתי מרותק. נדהם מהפעם הראשונה שהרגתי יצור גדול יותר מיתוש. ופתאום נפל עליי מתח וחוסר אונים מוזר... הייתי בטוח שהולך לקרות איתי משהו עכשיו, לא יכול להיות שאני עומד מול גוויה של יצור שהרגתי - אני, "במו ידי" - והעולם פשוט ימשיך כרגיל !
מפתיע כמה מהר צונחת ההבנה ששום דבר לא עומד לקרות. זה מוזר.
המשכתי לבהות בחתול המסכן לכמה שניות נוספות.. ציפיתי להרגיש רע! פחד.. או אשמה!
זה לא קרה. לא הרגשתי כלום.
ממש כאילו פגעתי במדרכה, בעץ או באבן.
הפיתוי להשאיר את החתול מרוח (...) על הכביש היה גדול, אבל התגברתי עליו.
הרמתי אותו באדישות משתי הרגליים הקדמיות (השלמות) והשארתי אותו מתחת לאיזה שיח.
הסתכלתי לשמיים, נושם עמוק, וחזרתי בצעדים מהוססים אל הרכב.
כשהייתי בתוכו, סגור, מוגן, שמתי לב לשעה: 06:42. לא ייאמן. כבר כמעט שכחתי שהייתי בדרך לתפילה.
החלטתי שאני לא מסוגל להמשיך עכשיו לבית כנסת. פניתי פרסה, חזרה הביתה.
כשסגרתי את הדלת מאחוריי, השקט היה צורב. באוזניים, אבל בתוכי הרגשתי רוגע, רוגע שמיימי. כזה שלא הרגשתי כבר הרבההה זמן...
קרסתי על הספה וסיימתי במילמול את ברכות השחר.
ברור שהראש שלי היה במקום אחר - מרוכז כולו בתחושה המוזרה הזאת! - האדישות, הריקנות, הרוגע.
לא המשכתי את התפילה.
גם מנחה לא התפללתי, גם ערבית לא.
איך יכולתי? הרגש שלי היה מושבת לגמרי.
הוא חוזר אליי עכשיו, לאט לאט.
אז אני כותב את זה ודברים מתחילים להתבהר... הראש מתחיל להתנקות מהמחשבות.
מרובן לפחות, כי מחשבה אחת לא עוזבת אותי !
- *מה זה אומר עליי??*
