ירדתי למטה, אבא אחרי.
שלוליות ונעלי בית זה שידוך גרוע, יש להם נטיה להתגרש. סליחה, להתגלש, להחליק ולהשאיר אותי על הרצפה בפוזה הכי טיפשית ומגוכחת שהכרתי בדיוק כשמתן עובר בשביל ונותן בי מבט חצי מרחם חצי משועשע ואז מתעשת לפרצוף הג'נטלמני שלו ומושיט לי יד מקועקעת שאני מעיפה. שונאת את החיוך שלו.
שונאת שהוא מנסה לעזור לי, שונאת שהוא מחכה לי למטה בבקרים עם האופנוע. וושונאת שאני עולה.
שונאת את החיים המסובכים שלי שנעים בין ילדה טובה וצנועה לאישיות מופרעת. הפוכה על כל השכל.
אני מחכה למונית. אבא נעצר לידי.
אני הולכת ממנו, בוהה בנחל קטן שנוצר בין השברים של המדרכה. הוא מתקרב אלי.
אין לי כוח לתת לו צומי. אין.
הוא רוצה להגיד לי משהו.
אני מתיישבת על המדרכה הרטובה. חסרת כל. אבודה.
'יש שלוליות.' הוא אומר את זה בטון מחכה.
אני מהנהנת.
'שירה הזמינה אותנו ליום ראשון להדלקת חנוכיה וערב לביבות.'
אני מהנהנת שוב.
הוא חסר אונים.
אני מרחמת עליו פתאום.
משהו בלב שלי נפתח, ברק מסנוור לי את העיניים ואחריו הרעם המתגלגל, מתקרב אלי ואז בורח.
כמו כולם, כמו כולם.
אבא זורק עוד הערה לחלל.
פתאום אני מצליחה לאהוב אותו, על שריטותיו והתקפיו ושאלותיו ואמירותיו וחפירותיו.
פתאום אני מצליחה לאהוב אותי.
על אותם הדברים.
פתאום מתן עובר שוב לידינו ומציע לי טרמפ. אני נצמדת לאבא. ריח כבד של סיגריות מציף אותי.
אני עושה לא קטן עם הראש.
'אני נוסעת היום עם אבא שלי.'
הוא מושך בכתפיים. החיים ממשיכים. סוערים, מאתגרים. מלאים.
וגשם יורד על הכביש.
גורם לו לנצוץ, באור כזה של חיים. ואבא וילדה.
קטנה, רטובה. לא מהגשם.
סתם דמעה כזאת שתעבור.
שלוליות ונעלי בית זה שידוך גרוע, יש להם נטיה להתגרש. סליחה, להתגלש, להחליק ולהשאיר אותי על הרצפה בפוזה הכי טיפשית ומגוכחת שהכרתי בדיוק כשמתן עובר בשביל ונותן בי מבט חצי מרחם חצי משועשע ואז מתעשת לפרצוף הג'נטלמני שלו ומושיט לי יד מקועקעת שאני מעיפה. שונאת את החיוך שלו.
שונאת שהוא מנסה לעזור לי, שונאת שהוא מחכה לי למטה בבקרים עם האופנוע. וושונאת שאני עולה.
שונאת את החיים המסובכים שלי שנעים בין ילדה טובה וצנועה לאישיות מופרעת. הפוכה על כל השכל.
אני מחכה למונית. אבא נעצר לידי.
אני הולכת ממנו, בוהה בנחל קטן שנוצר בין השברים של המדרכה. הוא מתקרב אלי.
אין לי כוח לתת לו צומי. אין.
הוא רוצה להגיד לי משהו.
אני מתיישבת על המדרכה הרטובה. חסרת כל. אבודה.
'יש שלוליות.' הוא אומר את זה בטון מחכה.
אני מהנהנת.
'שירה הזמינה אותנו ליום ראשון להדלקת חנוכיה וערב לביבות.'
אני מהנהנת שוב.
הוא חסר אונים.
אני מרחמת עליו פתאום.
משהו בלב שלי נפתח, ברק מסנוור לי את העיניים ואחריו הרעם המתגלגל, מתקרב אלי ואז בורח.
כמו כולם, כמו כולם.
אבא זורק עוד הערה לחלל.
פתאום אני מצליחה לאהוב אותו, על שריטותיו והתקפיו ושאלותיו ואמירותיו וחפירותיו.
פתאום אני מצליחה לאהוב אותי.
על אותם הדברים.
פתאום מתן עובר שוב לידינו ומציע לי טרמפ. אני נצמדת לאבא. ריח כבד של סיגריות מציף אותי.
אני עושה לא קטן עם הראש.
'אני נוסעת היום עם אבא שלי.'
הוא מושך בכתפיים. החיים ממשיכים. סוערים, מאתגרים. מלאים.
וגשם יורד על הכביש.
גורם לו לנצוץ, באור כזה של חיים. ואבא וילדה.
קטנה, רטובה. לא מהגשם.
סתם דמעה כזאת שתעבור.
)