נמדד במעשים הקטנים, אך
לא כל האנשים "הקטנים"
מצליחים במעשים "הגדולים".
וחושב על אותם שהיו כאלה,
אותם הגדולים שעשו שינוי,
הצליחו לעשות איזשהו פיצוי.
ופתאום רוצה להיות כמותם,
להביא גם אני משהו לעולם.
ואז נאזר במלא כוחות, פתאום
הכל נעלם בשניות, ואז נשאר
רק עם המחשבות והרצונות.
למה זה ככה אני שואל?
ואיך פתאום כל זה התגלגל?
מה הביא אותי בכלל לפה?
והאם עשיתי נכון עד כה?
עומד פה בין המון אנשים
ורק אני שואל את שאלות החיים.
כל אחד בדרכו הולך.
ורק אני תמיד מסתבך?!
יודע-לא יודע לאן.
ותמיד אני נלחם עם הזמן.
תמיד יש שאלות שלא פתורות.
אבל צריך להמשיך לנסות.
ואז עוד אחד נופל, ואחורה,
אתה מסתכל, הוא נפל כי לא
שם לב, במקום שאתה הכי אוהב.
ועוד בור נפער באדמה וגם בלב
ולמעלה מתסכל ולא חושב.
הכל מעונן וכזה סגריר, שתכלס
הכל נראה כמו קיר.
פעם צועק ואז קצת שר ושוב
שותק כי אין דבר.
לפעמים בוכה או רק כואב,
כי ככה זה מתוכנת אצלי בלב.
מסתגר וצועק אל המחר,
עדיף שלא תבוא כי כבר מאוחר.
!@# - *אל תטרחו לנתח!!!!* - #@!
הייתי יכול להמשיך לכתוב שעות.
אבל שלא יהיו חפירות..

