יומן- חלק 7- כמעט בוקרמציאות.
אחיינית שלי ישנה אצלנו היום. וזו הסיבה שאני מרגעשה מוקפת בחמימות משפחתית פתאומית, אפילו שבתכלס אני ישנה בחדר אחד עם הילד שלי והנסיכה בחדר השני.
אני יכולה לומר שהיא הילדה הכי יפה בעולם. עיניים כחולות מחשמלות, תמימות עגולה בכל תווי פניה ושיער ארוך ומרשים. הילדה הזאת היא קרן שמש עליזה וקופצנית, והכי אני אוהבת בה שהיא גמישה, וזה היא קיבלה בירושה מדודה שלה ( כן זאת אני נעים מאד)
לדוגמא, נגמרו לי המגבונים בבית, אז היא צעקה מהשרותים שביייייייייייי אני צריכה מגבוניייים דחוףףףףףף!
אני: מצטערת מאמי אבל הם נגמרו
היא: טוב לא משנה אני יתקלחחחחח!!!!!!
אני: חכי אדליק לך את הבוילער
היא: טוב!
בינתיים שטפתי כלים ארורים וטיגנתי בצל לפירה , אחרי חצי שעה ששכחתי ממנה ( חשבתי שהיא רואה סרט בחדר) אני שומעת זעקה מהשרותים; שבייייייייי
כן מאמי
המים כבררר חמייים?????
היא אשכרה חיכתה בסבלנות. מסכנה. וזה לא נגמר: גם מגבת לא משומשת לא הייתה. כי כל המגבות אצלי משומשות, הן פשוט מריחות טוב אז אני שוכחת לכבסן. הגרוש שלי היה צורח עליי על זה, וזה גרם לי לעשות מיד אחרי הפרידה את מה שבדיוק הוא שונא , ואני מכבסת מגבות רק אחרי שהן מסריחות.
בקיצור,הילדה החמודה הזאת צועקת אחרי חצי שעה שהיא מתקלחת: ש-ב-י אני צריכה מגב---תתתתת
אני: את מסכימה להתנגב במגבת שהתנגבתי בה בבןקר?
והיא: היא יבשה,?????
אני: בטח
כןןןןןןןןןן למההה לאאאאא גםםםם אםםם היאאא רטובההה לאאאנוראאא

ואחר כך היא גם אכלה מצלחתי , כי יש חוסר בצלחות, ומאותה הסיבה גם ישנה על הכרית שלי , יש מצב שאני מתחילה לאהוב אותה, רק בגלל שהיא כזאת סבבה עם החיים, היא קצת מעצבנת עם הילד שלי כי היא חושבת שהיא בת 7 וזה עושה אותה גדולה והיא לא משחקת עם הילד שלי בכלל, וגם היא אוהבת להיות רק לידי ולקפצץ עליי ולספר לי בדיחות ארוכות ואז כשהצוציק שלי צץ לידינו היא אומרת רגע שהוא ילך לשחק אני אמשיך, וזה מעליב אותו, והיא גם לא מסכימה שהוא יגע בה כי "זה לא צנוע", והיא בכלל ילדה כזאת שלא אוהבת בנים וזה בעיה.
כמו שכבר אמרתי לפניי.
טוב. הקדשתי לה מחצית מהדף. אני בבעיה גדולה. צריכה לפנות את הדירה עד מוצש. צריכה לחתום על חוזה מהר, אין לי שמץ איפה לגור. האם להמשיך לגור בבני ברק הרגועה אך המשעממת, או לגור בנחלאות בירושלים , ליד השוק, ואז בימי שישי לפגוש מליון אנשים בכייף,או להישאר כאן, בבני ברק, ולחפש דירה זולה, אפילו בפרדס כץ.

טוב, אם כבר , אני רוצה לגור בתל אביב, ליד בית השאנטי, ליד שוק הפישפשים, מול הים, או אולי בתוך העיר העתיקה של יפו, ככה, בין כל מיני אומנים שיקנו איתי ירקות בסופר, בטח הם יהיו מנופחים כאלה ובכלל לא ידברו איתי.
נראה לי נורא עצוב לגור ליד אנשים מוצלחים.

אשכרה 5 בבוקר. יואו.
ראיתי עונה של משחקי השף, ונדלקתי על אסף גרניט. כזה גבר אני רוצה. ולא איכפת לי אם זה יהיה הוא. ואם לא הוא, אז עומר אדם. רק בגלל שהקול שלו ממיס אותי.
ואם לא שתיהםס אז שיהיה דודו פארוק. הוא נראה מרגש כזה, וזה דבר שחסר לי.
אפילו שהוא חולה נפש.
ואולי בא לי מישהו עדין וצדיק, וחמוד, יותר מהכל. איפה אתה, גבר שלי?
5 בבוקר. אני צריכה לישון. אני צריכה לישון!!!!!
מה לעזאזל אני עושה!!
מבזבזת את החיים שלי!!!!!! כן!!!!!!!!

היום הייתי באושר עד. והיה שם נער שלפני שנתיים דיבר איתי על גני ילדים ותלמודי תורה כאן בבני ברק, בגינה אחת גדולה. הוא גם עשה סלטות מגניבות , והרבה ילדים הסתכלו עליו, והילד שלי שהיה אז תינוק שאג בכל פעם שהבחור הצליח לעקוף את המגלשה בסלטה. והיום פגשתי אותו עורך קניות ,עם אמא שלו. היה לו מבט בוגר כל כך, והוא נראה פתאום בחור גדול, ועברו רק שנתיים, והוא אמר לי שלום כזה , ומסתבר שגם הוא זיהה אותי.
זה היה מוזר. תחשבו לכם, לפני שנתיים דיברתם עם מישהו למשך 3 דקות, מי בכלל זוכר?
זה נקרא כריזמה. זה בחור מלא בכריזמה, והיה עצוב לי לראות אותו בלי כיפה וציצית. ובכל זאת, הוא אמר לי שלום. מדהים.

אני בחורה שכל היום חושבת. מה יהיה.
יפה!!רוח סערהאחרונה
אנינחלת

אוהבת אותך כאנוש אל אנוש

כתבתי לך

לא ענית.

אולי גאווה

אולי כי בכית.

איזה כתיבה מתוקה!אשר בראאחרונה
אתם אוהבים שאנשים קוראים את מה שאתם כותבים?תמימלה..?

אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....

מה אומרים?

וואלההוד444

אני בראש של לפעמים כזה ואת הרוב לא

יותר מדיזיויק
אנשים בפורום אני נהנה, אנשים שקרובים אליי פחות...ימח שם עראפתאחרונה
עצימהבועית אור

צפצופים מחרישי אוזניים מילאו את אוזניה הקטנות,

מרעידים את נימי נפשה הרוגשת ממילא.

כל אימת שניסתה להסיט את גלי הקול מלהגיע אל עמקי ליבה,

היו אלו מסתלסלים ומתלפפים על זרועותיה כאזיקי אסירים,

לבל תברח עוד...

לבל תמנע עוד מקול אנחת נשמתה מלהישמע

לאוזניה

היא.


***


עצמי ---

את עינייך

וליבך

מראות

את עצמך.


עצמי.


אין מנוס.


גם אז

לא תוכלי

לנוס

מהשתקפות

בבואתך

הצרה

אותך

בך.


***


עדינות. (טריגר- שפה גסה)ריק סאנצ'ז

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

 

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

 

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

 

****

 

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

 

אמאאטאטע מלך העולםאחרונה

צמרמורותת.

דוגרי בכיתי. יפה וכ"כ כואב כמה שזה נכוןן

מי שחזק בפייסבוקסופר צעיר

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

 

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

שאלה לי אל המושכים בעטם (ובזמנם)צדיק יסוד עלום
1. האם הטקסטים שכתבתם בחייכם מלווים אתכם? האם יש משפטים שכתבתם והולכים איתכם?


2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?


3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

וואוימח שם עראפת
1. כן. אני זוכר הרבה מהטקסטים שלי, גם אם לא את כל מה שכתוב בהם. יש משפטים שהולכים איתי, יש שיר שכתבתי ולא הבנתי למה, ואני מרגיש שהוא ממש מדבר על איך שאני עכשיו.(כתבתנ אותו לפני איזה שנתיים..)


2. חדמ"ש.


3. לא ממש...

חזק!צדיק יסוד עלום

אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).

זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך

וואו, איזה שאלות....תמימלה..?

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מטורף!!!צדיק יסוד עלום

4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...

וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי


לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.

אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...

/.אברהם א

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

^מזדהה עם זהתמהון לבב
(משרבט בעטי הרבה ולרוב במבנה שבור. מתוך כאב או בעתות רצון)
כנראה הרוב המוחלט כךצדיק יסוד עלום
יש סוגים שונים של כאב
עד שנפגשנו אני ואת הייתי צריך את הכאב כדי להתקרבצדיק יסוד עלום
אתה אומר לגבי סעיף 1 שאותה גברת מחליפה אדרת יחד איתך במסע בחיים? שהשירים נוגעים באותה הנקודה (כאב) ומתחלפים בחומר הגלם (הנושא, הדימויים)?


מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"


תודה

הוי הזמןבין הבור למים

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.


נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

הנ.ב היה במקום צדיק יסוד עלום

א- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.


ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.

ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"


ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.

מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...

לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...


אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?

אשיב באופן שרירותיבין הבור למיםאחרונה

ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?


עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.


שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.

באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?


מה עבורך העיקר?

למות זה כואב?זכרושיצאנולרקוד

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"


 

 

 

 

 

וואי זה כאברץ-הולך
אתה כותב כל כך נוגע
פשוט לבכותארץ השוקולד
כתוב כה יפה ונוגע
יפיפה.אני הנני כאינניאחרונה
נאלמתי דומיה.
חומר גלםריק סאנצ'ז

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

 

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

 

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

 

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

 

 

 

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

ביקורת?אני הנני כאינני

קודם כל המשך בבקשה...

...רחל יהודייה בדם

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

זה מעורר בי חרדהימח שם עראפת
בבקשה תכתוב המשך מרגיע..
גולםריק סאנצ'ז

הרחוב היה ממש ריק וזה היה קצת מפחיד, כי אתה מרגיש לבד. 

 

לפעמים יש דברים שהם פשוט מפחידים אותך, כמו להיות לבד בחושך, שאפילו שחושך לך יכול לעשות כלום, אתה מרגיש שאתה מפחד.

אבל הוא ידע את זה כשהוא ברח לבד, שיהיה מפחיד, ושמה שבטוח- זה שעכשיו הוא לא חוזר רק בגלל שהוא קצת מפחד. ממש לא.

הוא פשוט צעד בלי לחשוב לאן, מסתכל ימינה ושמאלה כל הזמן, בכל זאת, הסמטא הזאת די מפחידה.

 

יללה של כלב נשמעה מרחוק, והוא מיד עצר והרגיש את נשימתו נעתקת. הכוונה שהוא נבהל ממש. הוא חושב שהכלב היה די רחוק, אבל הוא באמת לא יכול להמשיך ללכת כל הלילה. צריך למצוא מקום לנוח בו.

התחיל לכאוב לו הרגליים כבר מרוב הליכה, אז הוא פשוט נכנס לאחד הבניינים והתיישב ברצפה של הלובי, נשען על הקיר ליד המעלית.

היה קצת קר, והוא חיבק את הברכיים שלו. היללה של הכלב שוב נשמעה קרוב יותר.

הוא בלע את הרוק שלו ונצמד לפינה של הקיר, שגם היה קפוא, אז הוא חיבק את עצמו חזק וניסה לא לרעוד.

הוא התחיל לפחד פתאום. זה היה ממש מטופש לברוח, אז מה אם הם חושבים שהוא מפגר? מה זה יעזור עכשיו הוא פשוט ישב פה עד שהוא ימות מרוב שקר לו. הכלב ילל שוב, קרוב יותר.

הידיים שלו התחילו לרעוד גם, והוא בכלל לא יודע כבר אם זה בגלל שקר או בגלל שהוא מפחד שהוא ימות ומהכלב הזה.

אז הוא ניסה חזק לא לבכות וטמן את ראשו בין הרגליים. הוא צריך לחשוב רק בגלל מה הוא ברח וזהו. לא רוצה שיחשבו שהוא מפגר. לכן הוא ברח.

אבל זה לא ממש עזר , הלב שלו התחיל לדפוק ממש חזק, ובעיניים שלו משהו רטוב ומלוח התחיל לטשטש את הראיה.

 

"הו, אלוהים" הוא שמע פתאום מישהי והרים את ראשו, הוא נשך שפתיים וניסה להיראות כאילו הכל בסדר. כאילו שהיא לא תראה שהוא רועד מקור ובוכה.

אישה מבוגרת עמדה שם והסתכלה עליו במבט מבוהל "ילד אתה בסדר?"

הוא רצה להגיד לה שהכל בסדר ושתעזוב אותו ושהוא מפחד שהוא ימות עכשיו ושקר לו ושהוא ברח מכולם בגלל שהם חושבים שהוא מפגר ושאמא שלו – 

אבל הוא פשוט בכה. בכה כמו תינוקת קטנה ומטומטמת.

הוא בכה ובכה והאישה הציעה לו לבוא לישון למעלה בבית שלה ומחר הם ימצאו את ההורים שלו , והוא עדיין בכה, 

והוא לא הצליח להירגע גם כשהיא הרימה אותו לאט ועלתה איתו במדרגות, הוא נתן לכל הגוף שלו להיות זרוק ולבכות.

בסדר אז מה אם היא הבינה שהוא מפגר. אולי הוא באמת מפגר אם ככה הוא בוכה.

זה יפה בעיני. וכואב. ובודד.נחלתאחרונה

אולי יעניין אותך