מה ששיתפתי פה זה ממש על קצה מזלג של תקשורת מקרבת,
וצאט כמו הצאט, כותב תשובות קצת גנריות.
בגלל שמדובר פה בתלמידים ואירועים אמיתיים ולא בכתיבת מאמר תיאורטי,
אבי חושבת שממש כדאי לא להסתפק בזה.
יש ספרים בנושא תקשורת מקרבת לפי שרוצה ללמוד לעומק,
וגם אם נעזרים בבינה מלאכותית,
לא להסתפק ב10 דקות של שיחה עם הצאט, כמו שאני עשיתי, אלא לחפור ולאתגר שיכתוב ניתוח יותר מעמיק, ויכתוב תוכנית עבודה יותר ריאלית.
המטרה פה הייתה רק להדגים בכלל מה זה תקשורת מקרבת.
בפועל, כשאני משתמשת בעקרונות, זיהוי הצרכים שלי ושל האדם השני ברמת דיוק גבוהה, מאפשרת פתרונות ששני הצדדים יקבלו,
כי כשיש מענה לצורך, הצד השני יקבל את הפתרון, כשאין מענה לצורך שלו, שם נוצרת התנגדות.
אני משתמשת בזה המון בעבודה, בקשרים משפחתיים ובחינוך ילדים,
זה לא תהליך של 10 דקות עם הצאט,
זה חשיבה מעמיקה באמת מה מניע את האדם שמולי?
לדוגמה לפני כמה זמן מנהל בכיר בחברה אצלנו שיתף אותי בתחושת תסכול שיש תהליך מסויים שחשוב לו וחעבודה שלו, שהוא לא מצליח לקדם מול המנכל.
הסברתי לאותו מנהל בכיר, שלצערי, לא משנה כמה התהליך שהוא מתאר חשוב *לו*
משנה איפה התהליך הזה פוגש את מה שחשוב *למנכל* ושם ללחוץ.
למרות שהוא צודק בעיקרון, המנכל "צריך" לתמוך בתהליכים שחשובים לעובדים שלו, אבל זו לא גישה מקדמת.
חשבנו יחד, איפה התהליך שהוא רוצה לקדם, פוגש את מה שחשוב למנכל. מצאנו נקודת חיבור.
ואז הצעתי לו שיכתוב מייל ששם דגש על נקודת החיבור, שיפרט איך היא תעזור למה שהמנכל אוהב, ואז לפרט את הכלים שיעזרו להגשמת נקודת החיבור, שזה תמיכה בתהליך שאותו אדם שדיברצי איתו ניסה לקדם תקופה ארוכה ללא הצלחה.
אחרי שבוע הוא שיתף אותי שהמנכל ענה לו שהנושא אכן חשוב והוא קשוב לעזור לו עם התהליך שהוא רוצה (משהו שקשור להסרת חסמים) ואז גם אני דחפצי מנקודת הממשק שלי מול המנכל,
ואחרי 8 חודשים של התעלמות מוחלטת, הנושא עלה לדיון בישיבת הנהלה תחת היתרונות הבאים:
1. אני כקולגה הייתי מגוייסת מראש להצלחת התהליך, גם כי הוא השתמש בעצה שלי, וגם כי לפני כן כבר העליתי את נקודת הממשק לעבודה שלי.
2. המנכל כבר התייחס לנושא, הוא לא יכול פתאום לסגת מול כל חברי ההנהלה ולהגיד שזה לא מקבל תיעדוף כרגע.
3. שאר חברי הצוות יודעים שיש בעיה עם התהליך, זה כבר לא משהו שהוא רק ביני לבין אותו אחד לבין המנכל. עכשיו יש כבר השלכות רוחביות יותר של מנהיגות וקשב לצורכי המנהלים בחברה, זה זה ימשיך להתמסמס, זה יערער את המנהיגות.
בקיצור, צורת חשיבה של תקשורת מקרבת, שמחפשת נקודת חיבור ולא צדק.
שמזהה צרכים, מפרידה מפרשנויות, ומוכוונת פתרון, יכולה ממש לשנות את התמונה.
אצלנו בעבודה העבודה עם רגשות פחות דומיננטית,
כלומר היא חשובה בשביל לזהות את הצרכים שלי, פחות משפיעה על צורת הפתרון,
אבל בעבודת חינוך אני חושבת שגם רכיב הרגשות הוא משמעותי, אבל רק אם יודעים להפריד לחלוטין בין ההתנהגות, הצורך, והרגש.
להתסצכל על כל רכיב בנפרד בתוך אותו אירוע.
למשל הילד שלי אמר לי מילה לא יפה:
תצפית: אמר מילה לא יפה
רגש: נעלבתי
צורך שלי: כבוד
צורך של הילד: יחס
תגובה: זה לא נעים לי כשאומרים לי מילה לא יפה, אני מבינה שאתה רוצה שאתייחס אליך.
גבול: לא משתמשים במילים לא יפות..
הצעת חלופה: אתה רוצה לבקש ממני לספר לך סיפור במקום זאת?
נותנים מקום לרגש, אבל לא מגיבים מתוך הרגש, לא נותנים לרגש לנהל אותנו.
אם אענה מתוך הרגש תגובה מתלהמת בסגנון של: מה זה, לא מדברים כך לאמא!
אני עושה הפוך ממה שאני מצפה ממנו.
אם אני מצפה מהילד שיכבד אותי גם כשהוא חש מתוסכל מכך שלא התייחסתי אליו, כלומר שיפריד בין הרגש הלגיטימי לתגובה,
אז איזה דוגמה אישית אני נותנת לו כשאני בעצמי מגיבה מתוך הרגש?
טוב התכוונתי לסכם ויצא חופר ברמות..אז רק אסגור את זה בכמה מילים:
תקשורת מקרבת זו צורת תקשורת שמניעה לפעולה את הצד השני באופן שיענה על הצרכים של שנינו.
מניסיון אישי בכמה תחומים בחיים:
כשמזהים נכון לעומק את הצרכים של שני הצדדים, ומגבשים פתרון שעונה על הצורך של שני הצדדים, זה תמיד עובד!!
כשהפתרון לא עובד, זה אומר שלא דייקנו את הצרכים. חוזרים למפת הצרכים. מנתחים עוד רמזים לגבי מה יכול להיות הצורך המדוייק מאוד שלנו ושל השני, ואז חושבים על פתרון שיענה על הצורך המאוד מדוייק.
אם הפתרון עובד, הצד השני מגיב כמו שרצינו אבל עדיין אנו חשים תסכול, זה אומר שלא דייקנו מספיק את הצורך שלנו, כלומר למעשה ויתרנו עליו ברמה מסויימת, וזה גם לא כדאי.
הכי טוב זה כשהפתרון ממלא את הצרכים באופן מדוייק, ואז שני הצדדים מרוצים, וזה בעצם מעיד על תקשורת טובה.
מומלץ מאוד בנושאים של דינמיקות של משפחה מורחבת, זה וואו!
