הם קוראים לה מרפאה, מפוארת.
באמת היא זקנה מכוערת, צרת עיניים, מוכתמת בגדים.
קמוטת ידיים אכזריות, שלוכדות ילדים.
כן, ילדים ממש, כאלה קטנים ותמימים, מסולסלי פאות ובוערי לחיים. שזורות צמות ויפות עיניים.
היא אורבת להם בפינה חשוכה שנזרקו אליה בגפם, לקור ולכלבים. והיא עוטפת אותם בחיבוק דוב שמשכיח מהם את הרעב והפחד שבחוץ, את הגעגוע והמרחק.
ואת טלפיה החדים.
שחוצים את בשרם לחתיכות.
שמטביעים אותם בים מסוכן וערמומי, שכולו דמם.
הרותח המתלהט, החי והסוער.
שהוקרב על מזבחה.
מזבח האהבה.
האוהבת, העוזבת, הכוזבת.
הטובלת בדמם לרפואתה, ולשה ממנו בצק.
מצות. מצות. לא ממצות.
לחג. שלה.
להלוויה שלהם.
)