שמתי אותו עלי, הוא נשם נשימות עובריות ומהירות, כל כך שונות מהנשימות שכל כך קיוותי שינשום, עמוקות ורגועות ומתמזגות לחלוטין עם החמצן שלי.
נוינצ׳י, לחשתי לו, וזה לא עזר. התקשרתי לאמא שלו שתבוא.
היא הגיעה ואמרה, מה הסיפור?! והניחה אותו לשחק עם עצמו ועם פחדיו על הרצפה הקרה. הוא בכה. היא אמרה לו, אל תהיה מפגר. והלכה לאכול.
בכיתי.
הלב שלנו כבר חשב שהוא ראה הכל ושהוא מחוסן, ושיותר רע ממה שהוא עבר הוא לא יכול לעבור.
אז הוא חשב. מי הוא בכלל.
האמונה והתקווה הם נחלת אנשים שיש להם מזל יותר משכל. ואנשים עם שכל באופן כללי סובלים יותר. כמו הילדים הטובים האלה שתמיד גם צריכים להיות תורנים ולנקות את הכיתה.
היא אמרה שהיא לבד ברחוב, איתו. והיא מפחדת נורא. אמרתי לה לא לזוז ושאני באה. ובאתי ונכנסנו למקלט הנטוש והדלקנו את אביתר בנאי של פעם פעם והדלקנו 18 נרות ורקדנו. רקדנו לכבוד הלב המפורק והמכובה והעתיק שלנו, שמפתיע כל פעם מחדש בכמויות השברים שהוא מסוגל לייצר. ורקדנו לכבוד כל החיים הדפוקים שהלכו לעזאזל ולכל החיים הטובים שעוד יבואו. ורקדנו לכל התינוקות שאמא שלהם לא אוהבת אותם או לא קיימת בשבילם בכלל. וקקדנו. ואחרי ארבעים ושבע דקות נחתנו על הרצפה והלב שלנו נרגע, ממש הרגשנו את זה. והכנו תה בכוסות מפלסטיק מסריחות והוא היה ממש טעים.
שמענו את אביתר
בנעלים היפות
אני רץ יחף
חלומות עמוקים
אני מגיע ראשון
ושאלנו את עצמינו מתי אלוהים יהיה יצירתי מאד ויחליט שאנחנו ראויות לטוב. כי טוב קיים תמיד, ויש פיות קטנות כל לילה שבאות ומלטפות את הפנים עם מקל קסמים כזה שמפזר אבק של טוב, טוב שהוא טוב אמיתי.
ידענו שהן יבואו אלינו, רק חיכינו לרגע הזה. להרגיש את הקסם מתפשט לנו בדם, והאמונה והשלווה והרוגע והיציבות באים לבקר.
יציבות. כמה זה חשוב. כמה.
והוא בוכה מהסלון, ואמא שלו באה ומרימה אותו לאט, והידיים שלו קפואות והיא מחבקת אותו, והוא מתקשח ולא נותן לה, ואני מתפלא עד כמה תינוקות הם מוצר חכם. מאד חכם. והיא מכניסה את הראש שלה לחזה שלו ובוכה, ואומרת. סליחה מאמוש. סליחה.
וכל החיים שלה צפים מולי, ואני רואה את השברים שלה והשריטות והדם. כמה דם.
ושותקת.
הוא מסתכל עליה. וצוחק. צוחק וצוחק וצוחק.
אלוהים הוא יצירתי. רבותיי.
היא צוחקת ובוכה והוא צוחק וצוחק.
ואני עוצמת עיניים ורואה פיה עם שרביט וקסם מלטפת אותם.
נוינצ׳י, לחשתי לו, וזה לא עזר. התקשרתי לאמא שלו שתבוא.
היא הגיעה ואמרה, מה הסיפור?! והניחה אותו לשחק עם עצמו ועם פחדיו על הרצפה הקרה. הוא בכה. היא אמרה לו, אל תהיה מפגר. והלכה לאכול.
בכיתי.
הלב שלנו כבר חשב שהוא ראה הכל ושהוא מחוסן, ושיותר רע ממה שהוא עבר הוא לא יכול לעבור.
אז הוא חשב. מי הוא בכלל.
האמונה והתקווה הם נחלת אנשים שיש להם מזל יותר משכל. ואנשים עם שכל באופן כללי סובלים יותר. כמו הילדים הטובים האלה שתמיד גם צריכים להיות תורנים ולנקות את הכיתה.
היא אמרה שהיא לבד ברחוב, איתו. והיא מפחדת נורא. אמרתי לה לא לזוז ושאני באה. ובאתי ונכנסנו למקלט הנטוש והדלקנו את אביתר בנאי של פעם פעם והדלקנו 18 נרות ורקדנו. רקדנו לכבוד הלב המפורק והמכובה והעתיק שלנו, שמפתיע כל פעם מחדש בכמויות השברים שהוא מסוגל לייצר. ורקדנו לכבוד כל החיים הדפוקים שהלכו לעזאזל ולכל החיים הטובים שעוד יבואו. ורקדנו לכל התינוקות שאמא שלהם לא אוהבת אותם או לא קיימת בשבילם בכלל. וקקדנו. ואחרי ארבעים ושבע דקות נחתנו על הרצפה והלב שלנו נרגע, ממש הרגשנו את זה. והכנו תה בכוסות מפלסטיק מסריחות והוא היה ממש טעים.
שמענו את אביתר
בנעלים היפות
אני רץ יחף
חלומות עמוקים
אני מגיע ראשון
ושאלנו את עצמינו מתי אלוהים יהיה יצירתי מאד ויחליט שאנחנו ראויות לטוב. כי טוב קיים תמיד, ויש פיות קטנות כל לילה שבאות ומלטפות את הפנים עם מקל קסמים כזה שמפזר אבק של טוב, טוב שהוא טוב אמיתי.
ידענו שהן יבואו אלינו, רק חיכינו לרגע הזה. להרגיש את הקסם מתפשט לנו בדם, והאמונה והשלווה והרוגע והיציבות באים לבקר.
יציבות. כמה זה חשוב. כמה.
והוא בוכה מהסלון, ואמא שלו באה ומרימה אותו לאט, והידיים שלו קפואות והיא מחבקת אותו, והוא מתקשח ולא נותן לה, ואני מתפלא עד כמה תינוקות הם מוצר חכם. מאד חכם. והיא מכניסה את הראש שלה לחזה שלו ובוכה, ואומרת. סליחה מאמוש. סליחה.
וכל החיים שלה צפים מולי, ואני רואה את השברים שלה והשריטות והדם. כמה דם.
ושותקת.
הוא מסתכל עליה. וצוחק. צוחק וצוחק וצוחק.
אלוהים הוא יצירתי. רבותיי.
היא צוחקת ובוכה והוא צוחק וצוחק.
ואני עוצמת עיניים ורואה פיה עם שרביט וקסם מלטפת אותם.
