חייבת לעצור בצד הדרך.
המשאית של הלב שלי עמוסה.
מלאה במחשבות.
לא יכולה להכיל יותר.
אי אפשר להמשיך ככה בנסיעה.
זה קשה לי.
אין בה מקום פנוי.
אבל,
בכל זאת מצפים ממני
להעמיס עוד ועוד..
ללב שלי.
סהכ חבילה קטנה בשבילך.
טוב לך, תיקחי.
לא טוב לך, תעבירי.
כאילו שהדברים הם סתם.
אין חשיבות לכלום.
המשקל.
הציפייה והפתיחה.
ואני צריכה להמשיך ככה.
עמוסה.
חבל ממש שאין מקום מיוחד.
להורדת סחורה כזאת.
פשוט לעצור.
ולשחרר את המחשבות.
ואז ליצור מקום לסחורה חדשה..
לדברים אחרים שיכנסו.
למשאית של הלב.
משו טוב שנוכל לצאת לדרך
באהבה..
*פקח פרקתי פה קצת מהמשאית שלי
מקווה שלא אקבל דוח

תיכף אשוב...
