מרגישה מעמיסה בכל מקום.
אבל הלב שלי לא שקט, ואני קצת מרחמת עליו, אם כי זה די מוזר להפעיל רגש על הלב שהוא מקור הרגשות.

כואב לי, הכל פתוח ופצוע ושברירי.
נראה כאילו אין דבר מדויק בשבילי. בשום מקום. אפילו לא ליד. זו תחושה קשה כי זה משאיר אותי לגמרי לבד.

ככה בראת אותי השם, מה אני יכולה לעשות.
ניסיתי להשתנות. לא נראה לי שאתה רוצה את זה.

רק תעשה שיפסיק לכאוב, לא מתוך ייאוש לא מתוך אטימות
אלא מתוך זה שפשוט אל תסתר פניך יותר ממני, כי זה כואב לי. כבר יותר מידי.

התקווה שלי כבר אבדה, הייאוש דופק בפתח הדלת והוא מת לחנוק אותי.
אני לא מצהירה שאני במלחמה איתו, לא מצהירה יותר כלום כי אין בי כבר כח.

הצילו.

סניף מעלה אדומים