אני לא יודעת מאיפה להתחיל...
אני חודשיים אחרי לידה
בעלי בבית לא עובד ולא לומד חצי שנה
אנחנו גרים ביחידה 30 מ"ר צפופה בטירוף ואני לא מוצאת כרגע דירה שתתאים לי
אני לא רוצה לחזור לעבודה אחרי הלידה אז מבחנתי אני כרגע בלי עבודה.
אנחנו נשואים שנה וחצי ןהזוגיות על הפנים
אף פעם לא באמת הייתי מאושרת
בעלי מאוד חכם ואינטלגנט
(וגם אני או כך לפחות חשבתי עד החתונה)
הוא חושב שהוא יודע הכל ולא מקבל כלום מאף אחד.
מאז החתונה אני מרגישה טיפשה עצלנית לא יוצלחית ומכוערת
לפני החתונה הביטחון העצמי שלי היה בשמיים הייתי מאוד מקובלת ואהובה הייתי נחשבת לאחת הבנות החכמות בכיתה.
עכשיו הבטחון העצמי שלי באפס.
כל מה שאני עושה הוא מקטין ומזלזל
וכל פיפס שהוא עושה הוא מגדיל וחושב את עצמו לכליל המעלות
האניטלגנציה הרגשית שלו שואפת לאפס
הוא מאשים אותי במצב של הזוגיות שלנו
שאני כל הזמן נפגעת (למה אתה לא מאשים את עצמך שאתה כל הזמן פוגע?)
הוא בחיים לא יקבל או יחשיב דעה שלי
הוא לא משתף אותי בכלום מהחיים שלו ודרש שאשתף אותו בכל פיפס.
אני מרגישה שאני כל הזמן סביב התינוקת מניקה מחתלת רוחצת מכבסת והוא הופך את זה לכלום
"את כמה מהמיטה רק לפיפי ומידי פעם זורקת כמה חתיכות בגדים למכונה"
אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר
אני מרגישה רמוסה ומושפלת
כשאני מנסה לאמר לו משהו שיעריך ויחמיא על מה שאני עושה הוא אומר שהוא לא הפסיכולוג שלי.
וכשהייתי שבוע וחצי אחרי לידה הוא עזב אותי לארבע ימים כי היה נראה לו שאני לא מעריכה מספיק את זה שהוא היה ער בלילה.
לא טוב לי בכלל
אני רוצה ללכת להורים שלי אבל מפחדת.
מפחדת מלהיות לבד
מפחדת שידעו שאני פרודה
מפחדת על הילדה שאם נתגרש תהיה ילדה להורים גרושים.
אבל כרגע לא טוב לי אני מרגישה שאני מאבדת את זה.
לא מבינה איך לא נכנסתי לדיכאון אחרי לידה.
אני רוצה לציין שאני אוהבת אותו מאוד ויש לו לב טוב
הוא פשוט לא רגיש ומידי מחזיק מעצמו
אני לא יודעת מה לעשות.
תעזרו לי לעשות סדר במחשבות
אני מידי בתוך הבלאגן.
תודה שקראתם עד עכשיו.
.
אני חודשיים אחרי לידה
בעלי בבית לא עובד ולא לומד חצי שנה
אנחנו גרים ביחידה 30 מ"ר צפופה בטירוף ואני לא מוצאת כרגע דירה שתתאים לי
אני לא רוצה לחזור לעבודה אחרי הלידה אז מבחנתי אני כרגע בלי עבודה.
אנחנו נשואים שנה וחצי ןהזוגיות על הפנים
אף פעם לא באמת הייתי מאושרת
בעלי מאוד חכם ואינטלגנט
(וגם אני או כך לפחות חשבתי עד החתונה)
הוא חושב שהוא יודע הכל ולא מקבל כלום מאף אחד.
מאז החתונה אני מרגישה טיפשה עצלנית לא יוצלחית ומכוערת
לפני החתונה הביטחון העצמי שלי היה בשמיים הייתי מאוד מקובלת ואהובה הייתי נחשבת לאחת הבנות החכמות בכיתה.
עכשיו הבטחון העצמי שלי באפס.
כל מה שאני עושה הוא מקטין ומזלזל
וכל פיפס שהוא עושה הוא מגדיל וחושב את עצמו לכליל המעלות
האניטלגנציה הרגשית שלו שואפת לאפס
הוא מאשים אותי במצב של הזוגיות שלנו
שאני כל הזמן נפגעת (למה אתה לא מאשים את עצמך שאתה כל הזמן פוגע?)
הוא בחיים לא יקבל או יחשיב דעה שלי
הוא לא משתף אותי בכלום מהחיים שלו ודרש שאשתף אותו בכל פיפס.
אני מרגישה שאני כל הזמן סביב התינוקת מניקה מחתלת רוחצת מכבסת והוא הופך את זה לכלום
"את כמה מהמיטה רק לפיפי ומידי פעם זורקת כמה חתיכות בגדים למכונה"
אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר
אני מרגישה רמוסה ומושפלת
כשאני מנסה לאמר לו משהו שיעריך ויחמיא על מה שאני עושה הוא אומר שהוא לא הפסיכולוג שלי.
וכשהייתי שבוע וחצי אחרי לידה הוא עזב אותי לארבע ימים כי היה נראה לו שאני לא מעריכה מספיק את זה שהוא היה ער בלילה.
לא טוב לי בכלל
אני רוצה ללכת להורים שלי אבל מפחדת.
מפחדת מלהיות לבד
מפחדת שידעו שאני פרודה
מפחדת על הילדה שאם נתגרש תהיה ילדה להורים גרושים.
אבל כרגע לא טוב לי אני מרגישה שאני מאבדת את זה.
לא מבינה איך לא נכנסתי לדיכאון אחרי לידה.
אני רוצה לציין שאני אוהבת אותו מאוד ויש לו לב טוב
הוא פשוט לא רגיש ומידי מחזיק מעצמו
אני לא יודעת מה לעשות.
תעזרו לי לעשות סדר במחשבות
אני מידי בתוך הבלאגן.
תודה שקראתם עד עכשיו.
.
והשמות בול מדוייקים להם כל אחד לאופי 
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)