נועם יוצא מהבית,

נועם טורק את הדלת,

חוזר,

סוגר את הדלת לאט,

נשיקה רפויה למזוזה.

שלום.

נועם הולך.

הרחובות קוראים לו, החופש, ספסלי הברזל, האוויר המתועש, ריח מזדמן של סיגריות, מודעה על הקיר, שלולית ובוץ,  אלף אנשים, אף אחד לא הוא. נסחף בריצה שלהם, מותיר עקבות, עושה פרסה, מוחה זכר.

הבוקר ההוא חשוך, השמש נאבקת, עולה לאיטה,  מתעקשת להשתחל מבעד לענן כבד, אפורחזק. הוא מתיישב בסופה של מגלשה ירוקה, חושב על הילד ההוא שיופתע מהנוכחות הבוגרת שלו, ילד גדול נצחי.

היא מתקרבת אליו, חתולה ג'ינג'ית, מבט רעב ובקשה, הוא נגעל מחיידקים, יכול לחלות בכלבת, ללקות בזאבת וסתם לחטוף קלקול קיבה. בכיס הוא הניח וופל אתמול, בטחון הישרדותי מוזר שכזה. הוא מוציא, מפורר קלות. היא מתקרבת לכפות ידייו המושטות, מנסה.  ולא, מקשקשת בזנב, מסרבת. הוא מלטף את הפרווה, מעניק לה מקום לצידו. 'אני לבד, כמוך' הוא לוחש לה.

השקט מופר, החתולה קוצפת, מותירה בו שריטה. לגינה מתקרבת אישה מבוגרת, גיל 70 לערך, שיערה אפור, עינייה כחולות, שמלתה בלה. היא נושאת שקיות, עיתון ישראל היום עם כותרות מאתמול, תיקניות, קערות, חלב.

הם מתקבצים סביבה, הג'ינגי'ת מהבוקר, חתולה עם זנב קטום, חתול ועיניו עגומות. הזקנה נודפת ריח אלכוהול, היא מכנה אותם בשמות: ג'רי, בטר, קוסמו, פי, אינסו, חוגי, וקאלי, החתולה מהוופל. הם מתחככים בה בחיבה, מיללים לה אהבה. היא מוזגת חלב לאט, מניחה קערה, מלטפת בידים רגומות, תנועות קשות, מעניקה חיבה בתפר ההוא שבין האדם לחי.

הזקנה מתקרבת לנועם, הוא נרתע, מחפש מחסה בשיחות הוואצאפ עם חברים ישנים, חיים של פעם. היא מוציאה כוס, מוזגת חלב, מגישה. הוא מסרב.  היא לא מותירה ברירות, הוא לוגם לאט. ויש משהו בכוס חלב של בוקר, כזה שאולי עבר בו התאריך, יש סיכוי לסלמונלה? אולי. וכלום מזה לא משנה עכשיו.

הבקרים הבאים פוגשים אותו שם, מגלשה ירוקה, חתולה ג'ינג'ית, קערות חלב לג'רי, קאלי וכולם. פעם הוא ניסה לעזור, הציע את עצמו למלא חלב, היא סרבה בכל תוקף. מותירה לו חרך וכוס חלב, הוא ממלמל תודה סמוק, היא מתעלמת.

הבוקר ההוא קר, ורוח. הוא סוגר את הדלת לאט, נשיקה רפויה למזוזה, ילד בוגר ומגלשה, קאלי מגיעה, מייללת. השמש עולה, הם מתאספים סביבו, מבקשים. היא אינה.

הוא קם לאט, פוסע, מחפש עקבות. ישראל היום של אתמול, שקיות נטושות, ועגלה הפוכה. היא שוכבת על ספסל, פניה חיורות, רוחה אינה. הוא לוחץ את ידה, מחפש דופק. יודע שלא. וככה היא מתה. לא נפטרה בחדר לבן, ואחיות בדלפק. לא עזבה את העולם עם ניגון של נכד, ודמעות של ילד. אף אחד לא לחש לה אהובה שלי כשהיא הלכה. ואיש לא התייפח למול קו דופק ישר.

ילדים גדולים לא טורקים דלתות, לא בוכים. מוציא מתיקניות קרטון חלב, וקערות. הם שותים כרגיל, מקשקשים בזנב, והולכים. קאלי נישארת, טיפשה, מחפשת. היא מייללת מתחת לספסל, הוא יושב לידה, היא עולה על ברכיו, רוצה נחמה. ואין לו מספיק נחמה גם בשבילה. גם בשבילו.

עוברי אורח מתאספים, כואבים על לכתה של אישה, שמחים בחשאי על לכתם של מפגעים סביבתיים, נער לוחש שעכשיו לא יהיו חתולים בסביבה והגיע הזמן. מבוגר אחראי מהסה.

נועם חוזר הביתה,

נועם טורק את הדלת

נועם סוגר שוב, לאט

נשיקה רפויה למזוזה.

הרבה מת בו, תמיד. קברים מזדמנים בתחנות משתנות. הוא מגיע, מהמעט שהכיר, ללוות. המון מצבות, חיים פועמים מסתתרים מאחורי תבניות שיש, עפר שחוסם את הרוח. קאלי הולכת לידו, מייללת בשקט, הלוויה מהירה, חצי נוגה חצי אפאתית. מישהו מבקש ממנו להסריט בסקייפ, לבן מונצואלה. אחר דוחף, אי מי מכה בו קלות במרפק. הוא לוחש קדיש יתום, דמעה אחת. וככה אנשים מתים.

נועם חוזר הביתה,

נועם משאיר את הדלת פתוחה,

נועם אורז תיק,

וחלום.

קרטון חלב,

קערות.

ושלום.

בשול:

סוגה חצי חדשה בשבילי,

ואם ברו''מ עסקינן,

אז גמרתי מצגת ארורית אחת,

חצי מרשעת, חצי דבילית/

ועמוס לי פתאום,

אני שואלת זמן מהעתיד כדי לנשום [כ-ל מיל]

(סיד)

ליד המרכזית

לשברירית שניה. וישר הסטתי מבט וקפאתי.

לא רציתי לראות אותך ולא רציתי שתראי אותי.

כי כמו כולן בחרת לראות רק תעתוע אחד בי

אבל אני יודע שראית אותי.

הראש מורם וההליכה בגו זקוף ההליכה הזו שמשדרת עוצמה. זה לא עובד עליי. היית בעבר השני של המדרכה וחיכיתי שתעברי ותתרחקי. ומה לעזעזל שארצה להיות הכי רחוק מהאישה שאני הכי אוהב. והלב שלי ישר דפק כמו מטורף חצי שעה עד שנירגע. כנראה כי זיהה -סכנה.

ומתחיל

ועובר

הכל חוזר ומתחיל ועובר וחולף

למצות את הרגע

I need this days to be over

I have no power for this right now

יום כיפור בלי טלפון: מה קורה למוח כשמתנתקים לגמרי מהמסכים?

שאתה בעצם במקום שבו יש לך שני צדדים במערכת. צד אחד שרוצה שיהיה לך טוב ולעמוד על שלך מול מי שמפעיל עליך לחץ שפעם היית קורס ממנו.

וצד שני שרוצה שאנשים סביבך לא יפגעו מזה שבחרת לעמוד על שלך ולהיכנס לקונפליקט איתם.

אז אני מקשיב. ומסתכל על הסערה הפנימית שלהם מהצד.

ב"ה יותר טוב

לצערי הבעיות עדין לא נעלמו, אבל חלקן התמעטו.

אבל יותר מזה אני מרגיש יותר קרוב אליך, וזה נותן לי כוחות להתמודד

ב"ה היה ראש השנה מרומם.

תודה לך השם על הכל!!!

על כל הטוב בחיים שלי, וב"ה יש הרבה.

תודה על הקשיים ואתגרים

תודה על העומס המבורך

תודה על שלא תמיד הולך כמו שהייתי רוצה

אני מאמין באמונה שלמה שאתה עושה הכל בהשגחה פרטית ומדויקת

תודה על הכל אבא

להתארח ולארח

לחייך

אפשר לסבול את זה רק עם ליטרים של אלכוהול שממסכים את המוח הסובל

כמה אנרגיות

השופר מנענע את המחשבות

מתי תגיע התשובה

אולי אעבור לחליפה שחורה אהיה חרדי אתבטל לרב ואלמד כל היום

אכפר על כל החטאים

איזה חיים של סיגוף קדוש הם חיים

יש במה לקנא