נועם יוצא מהבית,

נועם טורק את הדלת,

חוזר,

סוגר את הדלת לאט,

נשיקה רפויה למזוזה.

שלום.

נועם הולך.

הרחובות קוראים לו, החופש, ספסלי הברזל, האוויר המתועש, ריח מזדמן של סיגריות, מודעה על הקיר, שלולית ובוץ,  אלף אנשים, אף אחד לא הוא. נסחף בריצה שלהם, מותיר עקבות, עושה פרסה, מוחה זכר.

הבוקר ההוא חשוך, השמש נאבקת, עולה לאיטה,  מתעקשת להשתחל מבעד לענן כבד, אפורחזק. הוא מתיישב בסופה של מגלשה ירוקה, חושב על הילד ההוא שיופתע מהנוכחות הבוגרת שלו, ילד גדול נצחי.

היא מתקרבת אליו, חתולה ג'ינג'ית, מבט רעב ובקשה, הוא נגעל מחיידקים, יכול לחלות בכלבת, ללקות בזאבת וסתם לחטוף קלקול קיבה. בכיס הוא הניח וופל אתמול, בטחון הישרדותי מוזר שכזה. הוא מוציא, מפורר קלות. היא מתקרבת לכפות ידייו המושטות, מנסה.  ולא, מקשקשת בזנב, מסרבת. הוא מלטף את הפרווה, מעניק לה מקום לצידו. 'אני לבד, כמוך' הוא לוחש לה.

השקט מופר, החתולה קוצפת, מותירה בו שריטה. לגינה מתקרבת אישה מבוגרת, גיל 70 לערך, שיערה אפור, עינייה כחולות, שמלתה בלה. היא נושאת שקיות, עיתון ישראל היום עם כותרות מאתמול, תיקניות, קערות, חלב.

הם מתקבצים סביבה, הג'ינגי'ת מהבוקר, חתולה עם זנב קטום, חתול ועיניו עגומות. הזקנה נודפת ריח אלכוהול, היא מכנה אותם בשמות: ג'רי, בטר, קוסמו, פי, אינסו, חוגי, וקאלי, החתולה מהוופל. הם מתחככים בה בחיבה, מיללים לה אהבה. היא מוזגת חלב לאט, מניחה קערה, מלטפת בידים רגומות, תנועות קשות, מעניקה חיבה בתפר ההוא שבין האדם לחי.

הזקנה מתקרבת לנועם, הוא נרתע, מחפש מחסה בשיחות הוואצאפ עם חברים ישנים, חיים של פעם. היא מוציאה כוס, מוזגת חלב, מגישה. הוא מסרב.  היא לא מותירה ברירות, הוא לוגם לאט. ויש משהו בכוס חלב של בוקר, כזה שאולי עבר בו התאריך, יש סיכוי לסלמונלה? אולי. וכלום מזה לא משנה עכשיו.

הבקרים הבאים פוגשים אותו שם, מגלשה ירוקה, חתולה ג'ינג'ית, קערות חלב לג'רי, קאלי וכולם. פעם הוא ניסה לעזור, הציע את עצמו למלא חלב, היא סרבה בכל תוקף. מותירה לו חרך וכוס חלב, הוא ממלמל תודה סמוק, היא מתעלמת.

הבוקר ההוא קר, ורוח. הוא סוגר את הדלת לאט, נשיקה רפויה למזוזה, ילד בוגר ומגלשה, קאלי מגיעה, מייללת. השמש עולה, הם מתאספים סביבו, מבקשים. היא אינה.

הוא קם לאט, פוסע, מחפש עקבות. ישראל היום של אתמול, שקיות נטושות, ועגלה הפוכה. היא שוכבת על ספסל, פניה חיורות, רוחה אינה. הוא לוחץ את ידה, מחפש דופק. יודע שלא. וככה היא מתה. לא נפטרה בחדר לבן, ואחיות בדלפק. לא עזבה את העולם עם ניגון של נכד, ודמעות של ילד. אף אחד לא לחש לה אהובה שלי כשהיא הלכה. ואיש לא התייפח למול קו דופק ישר.

ילדים גדולים לא טורקים דלתות, לא בוכים. מוציא מתיקניות קרטון חלב, וקערות. הם שותים כרגיל, מקשקשים בזנב, והולכים. קאלי נישארת, טיפשה, מחפשת. היא מייללת מתחת לספסל, הוא יושב לידה, היא עולה על ברכיו, רוצה נחמה. ואין לו מספיק נחמה גם בשבילה. גם בשבילו.

עוברי אורח מתאספים, כואבים על לכתה של אישה, שמחים בחשאי על לכתם של מפגעים סביבתיים, נער לוחש שעכשיו לא יהיו חתולים בסביבה והגיע הזמן. מבוגר אחראי מהסה.

נועם חוזר הביתה,

נועם טורק את הדלת

נועם סוגר שוב, לאט

נשיקה רפויה למזוזה.

הרבה מת בו, תמיד. קברים מזדמנים בתחנות משתנות. הוא מגיע, מהמעט שהכיר, ללוות. המון מצבות, חיים פועמים מסתתרים מאחורי תבניות שיש, עפר שחוסם את הרוח. קאלי הולכת לידו, מייללת בשקט, הלוויה מהירה, חצי נוגה חצי אפאתית. מישהו מבקש ממנו להסריט בסקייפ, לבן מונצואלה. אחר דוחף, אי מי מכה בו קלות במרפק. הוא לוחש קדיש יתום, דמעה אחת. וככה אנשים מתים.

נועם חוזר הביתה,

נועם משאיר את הדלת פתוחה,

נועם אורז תיק,

וחלום.

קרטון חלב,

קערות.

ושלום.

בשול:

סוגה חצי חדשה בשבילי,

ואם ברו''מ עסקינן,

אז גמרתי מצגת ארורית אחת,

חצי מרשעת, חצי דבילית/

ועמוס לי פתאום,

אני שואלת זמן מהעתיד כדי לנשום [כ-ל מיל]

Don't do this

you'll regret it

Please

Find a way to escape this

Please

For you

God I hate that I hate that so much

He told her. Like it couldn't get any worse

I should probably talk to them about it tomorrow

And I fucking don't want to

Tatte why are you giving me those things

I can't take it

I have no power for this

She told me today that I have a lot of mental strength

But after this I do not think I do

What am I supposed to do

I really don't know

How can I open up to him if the fear is too real

There's an outside world and an inside world and I need to know the difference between them

It's so harddddd I can't I just can't

And I'm about to finish the treatment there and it's just getting worse

Tatte help me

I don't know what to do

I'm lost

How can I heal if I can't even talk to him

Look him in the eyes

I'm tired. I'm fucking tired

I need to sleep forever

But even when I sleep I have nightmares

So even this can't help me

Aaaaaaaaaa

Tatte I need you

Please help me

Okay? 

כל כך קשה לרפא טראומות.
כל גל כעס מחודש אני חושבת שזז משהו ושהכיוון חיובי, אבל איך התהליך כזה ארוך.
אני כל כך כועסת וזה נראה שהכעס לעולם לא ייגמר וכמוהו הסליחות. 
חוזרת על אותם דברים בכל פעם רק בניתוח יותר עמוק.
ואיזה טראומה מוזרה. טראומה ייחודית מאד. מורכבת מאד. עדינה ועוצמתית. ממש תואמת אישיות.
זו דרך נחמדה לבחור להסתכל על טראומה, לא? חח. לפעמים כדי להיות שפוי צריך להיראות משוגע קצת.
מה עושים עם הכעס הזה. 
אני חושבת: 'לעזאזל איך נהייתי סמרטוט'... ועדיין אני מפחדת להרים את הראש.
אני רוצה ליישם את המסקנות והרצונות החדשים כבר היום אבל זה לגמרי חסר איזון. עוד לחכות. שתתפתח מוכנות.
גם זה, בינתיים, ניגון.

ניגון של לב שבור.

נשמע רומנטי. זה כל כך לא נראה כך במציאות. רק אני יודעת, ורק האמונה שלי בו מה שיהפוך אותו... לניגון שלם בסוף, ולניגון יפה בעודו שבור.

המחשבות המחשבות המחשבות

שמישהו יעצור את המחשבות

שמישהו יעצור את זה

אי אפשר לנשום

הכל כבד

הכל מציף

כמה מחשבות

אין דקה של שקט

שמישהו יעצור

להקיא

למות

מה מאמי?

למה את ככה?

תדברי אהובה שלי

תדברי

מנסה להבין מה פשר הניסיון הזה?

אפשר הסבר, הוראות הפעלה, כיוון, יעד, משהו??

הו התסכול