מיד כשקמתי עם השחר המתאחר חיפשתי לי השראה להחיות את השמש שלא זרחה,
מישו אמר לי פעם, שהשראה היא כמו הדברים הטובים, באים פתאום בלי להודיע, ולא מחכים להזמנה, ואם תזמין אותם, הם פשוט לא יבואו, כאילו כדי לעצבן. אז עזבתי את זה ויצאתי מהמיטה להרתיח מים ולקושש גרב מפה וגרב משם לרגליי הקפואות,
כשחזרתי למיטה עם כוס תה רותחת ורגליים מפשירות עם החלטה נחושה לא לשים לב לשעה כי אין שעה לאהבה, ואין שעה למוות ואין שעה לחיים שלי. פתחתי את הטלפון וככה היה כתוב
"עמדתי באמבטיה כשראש המקלחת צמוד לחזי בזרם חמים.
בכל פעם שהזרם התקרר, סובבתי את ידית המים במעט. רק כשהגיעה לקצה, הבנתי לפתע:
מערכת יחסים שסופה ידוע מראש."
ובקטן היה כתוב
"ובכל זאת נשארתי עד שהמים היו כבר קפואים. לעולם איני יודע מתי לעזוב בזמן".
(#תה)
הודהמתי, לפתע צפו ועלו כל אותם הלבבות שאי פעם שברתי ונשברו לי בידיים, כל הלבבות שלי שהטחתי שוב ושוב, מערכות יחסים שמתחילות בפרפרים בבטן ונגמרות בפרפור לבבי.
רציתי להתקשר אליך מיד. להתקשר מיד, רק לא להזכר שוב בדברחם שלא היו, בדמיונות שווא שמחזירים אןתי להתרפק על עבר מתוק שלא קיים.
ואני לא מתקשרת, ואני נופלת לחלומות ורודים, והשמיים מלאים בכוכבים אלפי כוכבים, ולי יש שמלה שחורה ואתה גבוה והעיניים שלך נוגעות לי במצח ואנחנו זזים באותו קצב לאותו צליל מנגינה שבוקע מאיתנו, תו אחרי תו, מצח במצח, ואני מרימה את הטלפון, ואני מחייגת בעצימת עיניים ואני מנתקת מהר מהר
ואני מתפלאת על כמויות האני שאני כותבת. אני ואני ואני. ואיך שכך החיים היפים יכולים להכנס בשורה ואולי אפילו לשכוח את השורה הזאת ואילו החיים הקשים תמיד יכתבו שוב ושוב ושוב ובמלא נוסחים ועדות, ושפות ורגעים ורגשות.
ואני קמה מהמיטה ושופכת את השארית הקרה של התה ומתלבשת ויוצאת ללימודים, ולא נוסעת באוטובוס למרות שיש לי חופשי שנתי, אני צועדת ברגליי החמימות שמאוכסנות להן היטב, והקשרים במח שלי מתרפים והאוויר הצלול חודר לתוכם ומתיר אותם, ואחרי רבע שעה הוא כבר צלול לגמרי, ואני פותחת סידור ואומרת
מודה אני לפניך
שהחזרת בי נשמתי
ומתכוונת לזה, איזה פלא להתכוון לזה.
ויורדת לי דמעה של הודיה ושל אי אמון שאני, אני, אני, צועדת 40 דק ללימודים, ומודה לאלוהים שהחזיר את הנשמה שלי
הנשמה הזאת שכל כך התרגלה שמשמיצים אותה ושמבזים אותה ושלא מאמינים בה.
קניתי כוס חדשה ואני משקה את הנשמה כל בוקר, בחמלה. רבה. אמונתך. והלב הקטן מתמלא באהבה שנכנסת לכל החורים
לכל הבורות היא נכנסת ואוטמת הכל, והרגליים קלילות הראש משוחרר.
ר׳ נחמן אומר שכלאדם מגיעה תחושה לא טובה שלא ילך ויספר אותה כי אז היא מתקבעת אצלו, והיא נהיית חלק ממנו, ואז יותר קשה לו להלחם בה. אבל שיש לאדם דבר טוב, שירגיש את זה.
שירגיש את זה.
שירגיש.
ניסיתי לחשוב מה הרגשתי בזמנים רעים, התפלאתי לראות שלא הרגשתי כלום, ממש כלום. ועכשיו הנה, יש דמעה!
הא לכם, אנשים שלא האמינו בנשמה, יש רגש ויש אהבה והכעס קבור עמוק מתחת לפני השטח
עוד שבוע או חודש או שנה יצמח שם עץ של אני
עץ של נשמות שמאמינים בהם.
מישו אמר לי פעם, שהשראה היא כמו הדברים הטובים, באים פתאום בלי להודיע, ולא מחכים להזמנה, ואם תזמין אותם, הם פשוט לא יבואו, כאילו כדי לעצבן. אז עזבתי את זה ויצאתי מהמיטה להרתיח מים ולקושש גרב מפה וגרב משם לרגליי הקפואות,
כשחזרתי למיטה עם כוס תה רותחת ורגליים מפשירות עם החלטה נחושה לא לשים לב לשעה כי אין שעה לאהבה, ואין שעה למוות ואין שעה לחיים שלי. פתחתי את הטלפון וככה היה כתוב
"עמדתי באמבטיה כשראש המקלחת צמוד לחזי בזרם חמים.
בכל פעם שהזרם התקרר, סובבתי את ידית המים במעט. רק כשהגיעה לקצה, הבנתי לפתע:
מערכת יחסים שסופה ידוע מראש."
ובקטן היה כתוב
"ובכל זאת נשארתי עד שהמים היו כבר קפואים. לעולם איני יודע מתי לעזוב בזמן".
(#תה)
הודהמתי, לפתע צפו ועלו כל אותם הלבבות שאי פעם שברתי ונשברו לי בידיים, כל הלבבות שלי שהטחתי שוב ושוב, מערכות יחסים שמתחילות בפרפרים בבטן ונגמרות בפרפור לבבי.
רציתי להתקשר אליך מיד. להתקשר מיד, רק לא להזכר שוב בדברחם שלא היו, בדמיונות שווא שמחזירים אןתי להתרפק על עבר מתוק שלא קיים.
ואני לא מתקשרת, ואני נופלת לחלומות ורודים, והשמיים מלאים בכוכבים אלפי כוכבים, ולי יש שמלה שחורה ואתה גבוה והעיניים שלך נוגעות לי במצח ואנחנו זזים באותו קצב לאותו צליל מנגינה שבוקע מאיתנו, תו אחרי תו, מצח במצח, ואני מרימה את הטלפון, ואני מחייגת בעצימת עיניים ואני מנתקת מהר מהר
ואני מתפלאת על כמויות האני שאני כותבת. אני ואני ואני. ואיך שכך החיים היפים יכולים להכנס בשורה ואולי אפילו לשכוח את השורה הזאת ואילו החיים הקשים תמיד יכתבו שוב ושוב ושוב ובמלא נוסחים ועדות, ושפות ורגעים ורגשות.
ואני קמה מהמיטה ושופכת את השארית הקרה של התה ומתלבשת ויוצאת ללימודים, ולא נוסעת באוטובוס למרות שיש לי חופשי שנתי, אני צועדת ברגליי החמימות שמאוכסנות להן היטב, והקשרים במח שלי מתרפים והאוויר הצלול חודר לתוכם ומתיר אותם, ואחרי רבע שעה הוא כבר צלול לגמרי, ואני פותחת סידור ואומרת
מודה אני לפניך
שהחזרת בי נשמתי
ומתכוונת לזה, איזה פלא להתכוון לזה.
ויורדת לי דמעה של הודיה ושל אי אמון שאני, אני, אני, צועדת 40 דק ללימודים, ומודה לאלוהים שהחזיר את הנשמה שלי
הנשמה הזאת שכל כך התרגלה שמשמיצים אותה ושמבזים אותה ושלא מאמינים בה.
קניתי כוס חדשה ואני משקה את הנשמה כל בוקר, בחמלה. רבה. אמונתך. והלב הקטן מתמלא באהבה שנכנסת לכל החורים
לכל הבורות היא נכנסת ואוטמת הכל, והרגליים קלילות הראש משוחרר.
ר׳ נחמן אומר שכלאדם מגיעה תחושה לא טובה שלא ילך ויספר אותה כי אז היא מתקבעת אצלו, והיא נהיית חלק ממנו, ואז יותר קשה לו להלחם בה. אבל שיש לאדם דבר טוב, שירגיש את זה.
שירגיש את זה.
שירגיש.
ניסיתי לחשוב מה הרגשתי בזמנים רעים, התפלאתי לראות שלא הרגשתי כלום, ממש כלום. ועכשיו הנה, יש דמעה!
הא לכם, אנשים שלא האמינו בנשמה, יש רגש ויש אהבה והכעס קבור עמוק מתחת לפני השטח
עוד שבוע או חודש או שנה יצמח שם עץ של אני
עץ של נשמות שמאמינים בהם.
