ניסיתי ליישם את מה שנועם חורב כתב כאן
לא ממש עבד...
// הכאב ואני //
כואב לי.
זו ההרגשה שהתעוררתי איתה לפני כמה ימים.
ניסיתי לחפש הסבר, אבל שום דבר חריג לא קרה.
השמש אותה שמש.
הדירה אותה דירה.
המיטה אותה מיטה.
רק אני לא אותו אני.
יש ימים כאלה, שאיזו חיית טרף לא מזוהה מתיישבת לך בבטן. היא מכרסמת אותך מבפנים, ומדי פעם שולחת זרועות ארוכות אל חבלי הדמעות שמאחורי מסך עיניך, ומושכת בכל הכוח.
ואין לך כוח לקום מהמיטה.
ואין לך כוח להתניע את היום.
ואין לך כוח לאף אחד, גם לא לעצמך.
אחרי דיאלוג פנימי נחרץ, החלטתי שאני לא נותן להרגשה הזאת לשבש לי את היום.
נזכרתי באיזו אישה שדיברה בתכנית בוקר וטענה שאם נייצר לעצמנו בוקר טוב, כל היום שלנו יהיה טוב.
אז נכנסתי להתקלח כדי לנקות את הבוץ הפנימי שהצטבר במהלך הלילה, שמתי לי שיר שאני אוהב בפול ווליום, פתחתי חלון, והייתי נחוש בדעתי להפוך את היום הזה ליום חיובי.
הפרקטיקה הזאת, של להנדס לי בוקר שמח, לא ממש עזרה.
החלטתי ללכת לעשות כושר. מישהו פעם אמר לי שספורט משחרר אנדורפינים ועושה אותך מבסוט (מוזר כי אצלי האנדורפינים משתחררים דווקא כשאני אוכל צ'יפס).
ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל המועקה היתה כבדה יותר מכל משקולת שניסיתי להרים בחדר הכושר הניאוני והמתיש.
אני אלך לים, חשבתי לעצמי. אטייל קצת על קו החוף, אקבל פרופורציות, אראה אנשים. אחרי 20 דקות של הליכה, אפילו הים הסתכל עליי במבט חסר אונים של "מה אתה רוצה ממני? אני רק ים!! איך אני אמור לרפא אותך?"
קבעתי עם חבר לצהריים. לא סתם חבר, זה שהכי מצחיק אותי. שיש לנו שפה פסיכית משלנו ושטויות שאף אחד אף פעם לא יבין. ישבתי מולו בעיניים קרועות, משחק עם המזלג בסלט החיוור שלפניי. השפתיים שלו זזו, אבל הוא היה על מיוט. שילמתי את החשבון וברחתי משם הביתה.
אולי אני אשתה משהו באמצע היום? אלכוהול הוא רופא לא רע.
אולי אסיים את הסדרה שהתחלתי?
אולי אכתוב שיר?
בסוף החלטתי ללכת נגד כל הסיסמאות הקואצ'ריות שלימדו אותי.
כיביתי את האור, הורדתי את בגדים, צנחתי על הספה, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לכאב: "בוא".
"מה??" הוא ענה לי בשיניים חשופות ובמבט רעב.
"בוא אם אתה גבר. תסיים את מה שהתחלת", המשכתי.
הוא לא ענה, רק השחיז את ציפורניו כשמשחר לטרף.
"גם ככה אין לי מה להפסיד. היום הזה נהרס. אז בוא."
הכאב הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, נשען אחורה כדי לקחת תנופה, ושניה לפני שהסתער עליי, נעצר בבת אחת ולחש לי בייאוש: "הרסת את כל הכיף!"
לפני שהבנתי מה קורה, הוא כבר הסתובב ועשה את דרכו החוצה בראש מושפל וגב מכופף.
מסתבר שגם הכאב בכבודו ובעצמו אוהב אתגרים. בשניה שהפסקתי להילחם בו, הוא איבד עניין. הוא הפסיק לנסות להוכיח לי שהוא יותר חזק. פתאום הבנתי שאני צריך להשלים עם זה שלפעמים יהיו ימים כאלה, וגם אלוהים לא יעזור, צריך פשוט לכופף את הראש ולעבור אותם.
מדי פעם אנחנו חייבים לאפשר לכל הביוב לצוף ולעלות על גדותינו כדי להתחיל שוב, נקיים ומשוחררים יותר.
הכאב הזה, שיצא מדלת ביתי, עדיין מגיע לבקר לא מעט. הוא אורח עקשן. לפעמים אני עוד נלחם בו. לפעמים אני מדבר אליו. ולפעמים, אני מזמין אותו לשבת ולהריץ איתי דאחקות, רק שנינו. אנחנו יושבים, הכאב ואני, ופתאום הוא לא נראה כל כך מאיים.
אתם מוזמנים לעקוב אחריי ב- נעם חורב - Noam Horev
לא ממש עבד...
// הכאב ואני //
כואב לי.
זו ההרגשה שהתעוררתי איתה לפני כמה ימים.
ניסיתי לחפש הסבר, אבל שום דבר חריג לא קרה.
השמש אותה שמש.
הדירה אותה דירה.
המיטה אותה מיטה.
רק אני לא אותו אני.
יש ימים כאלה, שאיזו חיית טרף לא מזוהה מתיישבת לך בבטן. היא מכרסמת אותך מבפנים, ומדי פעם שולחת זרועות ארוכות אל חבלי הדמעות שמאחורי מסך עיניך, ומושכת בכל הכוח.
ואין לך כוח לקום מהמיטה.
ואין לך כוח להתניע את היום.
ואין לך כוח לאף אחד, גם לא לעצמך.
אחרי דיאלוג פנימי נחרץ, החלטתי שאני לא נותן להרגשה הזאת לשבש לי את היום.
נזכרתי באיזו אישה שדיברה בתכנית בוקר וטענה שאם נייצר לעצמנו בוקר טוב, כל היום שלנו יהיה טוב.
אז נכנסתי להתקלח כדי לנקות את הבוץ הפנימי שהצטבר במהלך הלילה, שמתי לי שיר שאני אוהב בפול ווליום, פתחתי חלון, והייתי נחוש בדעתי להפוך את היום הזה ליום חיובי.
הפרקטיקה הזאת, של להנדס לי בוקר שמח, לא ממש עזרה.
החלטתי ללכת לעשות כושר. מישהו פעם אמר לי שספורט משחרר אנדורפינים ועושה אותך מבסוט (מוזר כי אצלי האנדורפינים משתחררים דווקא כשאני אוכל צ'יפס).
ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל המועקה היתה כבדה יותר מכל משקולת שניסיתי להרים בחדר הכושר הניאוני והמתיש.
אני אלך לים, חשבתי לעצמי. אטייל קצת על קו החוף, אקבל פרופורציות, אראה אנשים. אחרי 20 דקות של הליכה, אפילו הים הסתכל עליי במבט חסר אונים של "מה אתה רוצה ממני? אני רק ים!! איך אני אמור לרפא אותך?"
קבעתי עם חבר לצהריים. לא סתם חבר, זה שהכי מצחיק אותי. שיש לנו שפה פסיכית משלנו ושטויות שאף אחד אף פעם לא יבין. ישבתי מולו בעיניים קרועות, משחק עם המזלג בסלט החיוור שלפניי. השפתיים שלו זזו, אבל הוא היה על מיוט. שילמתי את החשבון וברחתי משם הביתה.
אולי אני אשתה משהו באמצע היום? אלכוהול הוא רופא לא רע.
אולי אסיים את הסדרה שהתחלתי?
אולי אכתוב שיר?
בסוף החלטתי ללכת נגד כל הסיסמאות הקואצ'ריות שלימדו אותי.
כיביתי את האור, הורדתי את בגדים, צנחתי על הספה, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לכאב: "בוא".
"מה??" הוא ענה לי בשיניים חשופות ובמבט רעב.
"בוא אם אתה גבר. תסיים את מה שהתחלת", המשכתי.
הוא לא ענה, רק השחיז את ציפורניו כשמשחר לטרף.
"גם ככה אין לי מה להפסיד. היום הזה נהרס. אז בוא."
הכאב הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, נשען אחורה כדי לקחת תנופה, ושניה לפני שהסתער עליי, נעצר בבת אחת ולחש לי בייאוש: "הרסת את כל הכיף!"
לפני שהבנתי מה קורה, הוא כבר הסתובב ועשה את דרכו החוצה בראש מושפל וגב מכופף.
מסתבר שגם הכאב בכבודו ובעצמו אוהב אתגרים. בשניה שהפסקתי להילחם בו, הוא איבד עניין. הוא הפסיק לנסות להוכיח לי שהוא יותר חזק. פתאום הבנתי שאני צריך להשלים עם זה שלפעמים יהיו ימים כאלה, וגם אלוהים לא יעזור, צריך פשוט לכופף את הראש ולעבור אותם.
מדי פעם אנחנו חייבים לאפשר לכל הביוב לצוף ולעלות על גדותינו כדי להתחיל שוב, נקיים ומשוחררים יותר.
הכאב הזה, שיצא מדלת ביתי, עדיין מגיע לבקר לא מעט. הוא אורח עקשן. לפעמים אני עוד נלחם בו. לפעמים אני מדבר אליו. ולפעמים, אני מזמין אותו לשבת ולהריץ איתי דאחקות, רק שנינו. אנחנו יושבים, הכאב ואני, ופתאום הוא לא נראה כל כך מאיים.
אתם מוזמנים לעקוב אחריי ב- נעם חורב - Noam Horev
