בפינה אפלולית מישהו מוחה דמעה. זוג מבוגר רוקד טנגו או ואלס לצלילילט-איט-בי ואף אחד לא יודע את המילים. מישהו מקיא על הבר וחבורת ילדים רצה בין רגלי המבוגרים כמו להקת סנוניות שנקלעה לתוך בניין נעול. עשן ממלא הכל, את הריאות, את הנחיריים, את האוויר המחניק מעל ראשי הרוקדים. איש לא יזכור אותם מחר. המלצרים ידיחו כלים, בעל הבית יספור שטרות ואנשים אחרים יידחקו אל הרחבה ויניעו את עצמם בתיעוב כדי לשכוח, ולו לרגע, את הבוס מהעבודה ודוח החנייה שקיבלו הבוקר והמכתב מביטוח לאומי שמבשר על דחיית הבקשה ליציאה לפנסיה מוקדמת. משהו באוויר יקליל את מחשבותיהם, גראס או אופוריה או משהו דומה. מישהו יצנח בחבטה על כיסאו, יאביס את עצמו עוד קצת כדי לשכוח את הכאב. הזוג המבוגר יפרוש הצידה להסדיר את הנשימה ולתהות איך זה שכבר עברו 40 שנה מאז שהם עצמם עמדו במרכזה של חבורת צעירים סואנת ומתנועעת לצלילי הביטלס.
אלוהים מסתכל בלבן של העיניים רק לאמיצים, את השאר הוא עוזב במנוחה.
ותיזכר איך פעם אהבת אותה בפעימות רכות, עיוורות, הנחת לעולם לשאת אותך הלאה. תיזכר איך אהבת לשבת בשבת בבוקר במרפסת שצופה אל הים, לפני שבניין נוצץ חסם את הנוף והחזיר אליכם את ההשתקפות של עצמכם, לפני שהעניינים יצאו משיטה ומצאת את עצמך שיכור עד תיעוב, מתנודד לבדך הביתה בארבע לפנות בוקר רק כדי לגלות שהדירה ריקה והדג מת ומיהו ריכז את כל העציצים במרכז הסלון וחנק אותם בניילון של תרופות.
רחובות שקטים, מישהו חושב על חבר מהצבא. בכיכר איש בלי שם ישן על מכסה מנוע כבוי. זרים גמורים חולפים על פניהם המוכרות בלי לומר שלום, מהנהנים למאבטח בסופר ומטיחים מולו תיק מלא שקרי מתכתיים. כבר אין כבוד לצעירים, מישהו ימלמל מעל ישראל-היום של השבוע שעבר, ידפדף לעמוד התשחצים. התמרה, 11 אותיות, טרנספורמציה. איש עייף מאוד, 3 אותיות, אתה. בחוף הים מישהו דורך על קוץ, כלב אוסף שיירי מזון משולחנות בתי קפה ריקים. משהו זז פה מתחת לפני השטח, מישהו מסתכל מהחלונות הגבוהים, משליך מי ביוב על מי שיחשוב שזה גשם.
אלוהים נמצא בחסדים הקטנים, במבט של בחורה במעבר החצייה, בשמש, בחיוך של ספרנית האוניברסיטה רגע לפני שהיא מזכירה לך להחזיר את הספרים שהשאלת בחייך הקודמים.
ותראה איך אתה נהיה כמו כולם, ממוסד, מזוקן ומקריח במפרצים, והאהבות הקטנות והשטוחות שלך יגחכו מעל גלילי נייר טואלט ושמפו נגד קשקשים בעגלת הקניות. בערב תעשן סיגריה במרפסת, תזמין אוכל סיני בקופסאות שהרגו יערות שלמים בברזיל, תיזכר איך פעם טיילת איתה לבוליביה והיא הצטלמה עם קוף על הכתף ואיך מאז שהיא לא הייתה לך אף אחת אחרת, לא שרצית, ותירדם מול מהדורת החדשות של תשע בערב ככה סתם, בלי סיבה.
אלוהים מחייך אל הסובלים, מפנה להם גב של שתיקות ומתרה בהם להמשיך לצעוד.
קצר פה כל כך האביב, הם אומרים, מצטטים שורה משיר של יום השיכחה. אתה לומד לקפוץ למרחקים ארוכים, השיא כרגע הוא ארבע עשרה וחצי שנים.
