אומר לך את מחשבותיי בעקבות הקריאה.
כמובן, לכל אחת יכולה להיות חוויה שונה ולכן גם תשובה שונה.
דעתי היא-
שהציפייה והרצון לילד נמצאים בקונפליקט מתמיד מול החברה בה אנו חיים, וקשה להפריד ביניהם.
אני חושבת שאילו היינו חיים על אי בודד, היינו יכולים לחיות בנחת עם הבחירות שלנו ועם ההתמודדויות שלנו, וזה היה נטו מול עצמינו. אבל בחיים בחברה, ובמיוחד בחברה הדתית, יש הרבה מבטים, ציפיות, נורמות חברתיות, וגם צרכים פנימיים להיות אם.
וזה בהחלט לא קל לחיות בתוך אוירה בה יש ילדים רבים, בעןד את נאבקת להביא את ילדך הראשון.
לא, זה ממש,לא קל להיות היחידה שהתחתנה בגיל מסוים ועדיין אין לה ילדים. או להיות זו שיש לה פער הולך וגדל בין הילדים. או להיות היחידה שאינה יורדת לגן המשחקים בישוב, כי אין לה קטנטנים. או להיות בעבודה עם נשים באותו גיל,שכל העיסוק שלהן הוא הנקה, שאיבות, חוסר שינה, טיטולים ותינוקות חמודים.
זה לא קל!!!!
זה עלול להוציא את העיניים והלב ממקומם...
אני חושבת שזה הכי טבעי בעולם.
הכי לגיטימי בעולם
והכי פשוט בעולם- שתהיה תחושה של כאב, של רצון, של צביטה, של קנאה...
ומדוע לא?
אני מתמודדת עם הפלה, וחוסר. ולהן יש....
למה שלא יכאב??
אז כן, יש לך הרבה טוב כרגע. ללא ילדים את בהחלט משוחררת וחופשיה לחגוג עם בעלך בלי ייסורי מצפון, ולהיות אדונית לזמן שלך. יש הרבה יתרונות.
ויש איתם גם כאבי לב.
כי רצית להיות אמא.
וקרתה לך הפלה.
ואיבדת עובר.
וזה כואב. כל כך כואב.
וזה צובט בלב שלאחרות יש ולך אין.
זה פשוט כואב.
ומותר לכאוב.
השאלה הגדולה יותר בעיניי היא- מה עושים עם הכאב הזה. ואיך עוזרים לו להישאר צביטה ולא לגדול למימדים שתופסים הרבה מדי מקום בנפש ובגוף.
זו שאלה ששווה לחשוב עליה, אבל לפניה- אפשר להניח לרגשות האשמה ולתירוצים השונים, ופשוט להיות עם מה שעולה.
אם זה כאב אז לכאוב.
אם זה קנאה אז לקנא.
אם זה שמחה על מה שיש אז לשמוח.
אם זה עצב אז להיעצב.
וכן הלאה. לא לתקוע את הרגשות. יש מקום לכולם. גם לטובים וגם לפחות טובים.
חיבוקים.