שצריך לפרוק מתח, בצורה זו או אחרת, כנראה שאחרת. שהרי לא הגיוני שנערה תעמוד במרכז תחנה מרכזית ותקפוץ, לא. גם לא יתכן שהיא תבכה, סתם, כי בא לה לבכות, כי הדמעות התיישבו לה בזווית העיניים ואיימו על חייה. לא.
לא יתכן.
אבל מתח צריך לפרוק, במיוחד אם הוא מתח מוזנחות, כלומר, מתח ועוד מתח ועוד מתח של הרבה לילות ןרגעים שהלב הקטן היה צריך נפח פעימה גדול. אי אי אי.

בשבת כשירד גשם בחוץ, והרבה אנשים הצטופפו על ספה אחת באיזה בית, כנראה, והביטו בחלון אפוף אדים והיה להם קנקן מחרסינה של תה ומלא כוסות יפים כאלה ששייכים בטח לאיזה סבתא רבה זכרונה לברכה, אני אז הייתי עסוקה בלמתוח קווים מקבילים, עקומים, מתעגלים, לצייר חדרי לב, עורק ראשי, התפצלות, עורק משני, התפצלות. חדר. עליה. מסתם. עליה. התפצלות. כאילו זה ממש כמו החיים שלנו. לב אחד. עליה. ירידה. מסתמים. מלא מסתמים.
פעם אנשים היו משמרים אבנים שאספו מהים או תמונות של גן ילדים, אני משמרת זכרונות זכרונות בתוך קופסאות מקרטון, שיכולות להתרטב בגשם ולמות, ניחא.
האנשים על הספה בטח הרגישו איזה רגש של אנרגיה חיובית, אולי אפילו אחת קטנה וכמה כיף להם. ואני, עטופה בלבבות ועליות ומסתמים, מצאתי פתאום בצד השולחן ספרון,
תיקון הכללי.
ופתחתי אותו וגמרתי אותו, ואהבתי כל כך את ה יתברך. נכון, השבת שלי לא כמו שבת של יהודים שהם יהודים. השבת שלי השבת היתה מלאה במכשירי חשמל ואוכל רגיל כזה של יום חול, ולא היה בו קידוש ותפילה והבדלה. אבל היה שם אהבה, אהבה גדולה למי שאמר והיה. וזה אולי מה שנתן לי תקווה, ואפילו קטנה, לקום ולחשוב ולומר
הי, צריך לפרוק מתח.
כי יש מתח.
וכי מלא זמן לא נתתי לעצמי את הפריבילגיה המדהימה הזאת לפרוק אותו, וחבל.
חבל שאני לא יודעת
איך.