"חני הבטיחה לנו שאין סיכוי שתעשה לעצמה משהו רע. והיא הילדה הכי אחראית בעולם. האמנו לה"
https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5665255,00.html
במכתב הפרידה של חני מיקיריה, מכתב שחלקים ממנו מתפרסמים כאן לראשונה, חני ביקשה מהוריה שלא לשקוע בתחושות אשמה: "אבא ואמא היקרים. אל תאשימו את עצמכם בכלום!" כתבה חני בכתב יד רועד במקצת. "אתם הורים מדהימים ואני נורא אוהבת את הבית ואת החינוך שלכם. תמיד הייתי גאה באיך שניהלתם אותו. אין לי שום תלונה אליכם".
הן גדלו כמו אחיות, היו חברות קרובות, ובלילה שבין ראשון לשני, בנות הדודות שטרני קלפמן (24) וחני סוליש (19), עלו לקומה הרביעית של מבנה תעשייה בירושלים וקפצו יחד אל מותן | "איבדתי שתי בנות", אומר הרב נח סוליש, אביה של חני | בראיון ראשון הוא מספר על ההתרחקות של אחייניתו מהדת, על הגילוי שבתו מתמודדת עם מחשבות אובדניות, על מכתב הפרידה שהשאירה ועל הבחירה לא להאשים ולא לכעוס: "הורים צריכים לשוחח, לחבק, לאהוב - אבל גם לדעת שלא הכל בידיים שלנו. אשתי ואני נתנו כל מה שיכולנו, ובכל זאת קרה לנו אסון כזה"
דווקא המילה ההיא, זו שמלווה תדיר כל טרגדיה כזו, איננה חלק מהשיח בבית משפחת סוליש בנתניה. על הכל אפשר לדבר שם, ובאופן חופשי, אבל המילה אשמה איננה חלק מהלקסיקון.
"זה טבעי שאחרי ההלם הראשוני, אנחנו כהורים מתחילים לחשוב אם עשינו כל מה שהיה אפשר כדי למנוע את הדבר הנורא הזה", אומר הרב נח סוליש. "האם היינו ערים לסימנים שהיו אמורים להתריע? האם היינו יכולים לעשות דברים אחרת? בדקנו את עצמנו, שיחזרנו את השנים שחלפו ואת יחסינו עם חני ושטרני. הגענו למסקנה שבאמת עשינו כל מה שיכולנו כהורים, לתת לילדים שלנו בית חם ואוהב, תומך ומגבה בכל מצב. לכן איננו רוצים לחשוב כלל במונחים של אשמה, לשום כיוון".
הם גם לא מאשימים את חני או את שטרני. גם לא כועסים. רק כואבים מאוד את מותן. "אי־אפשר לכעוס. אם הן הגיעו לעשות מעשה כזה, כנראה שחשו רע מאוד וסבלו סבל נורא. מבחינתי איבדתי לא רק בת אחת. איבדתי שתיים", אומר נח. "חני היא הבת הביולוגית שלנו, אבל גם שטרני היא הבת שלנו. היא גדלה כאן בבית. איבדנו שני יהלומים, אבל יש לנו עוד חמישה יהלומים בבית. אנחנו בוחרים להסתכל על מה שיש, לא על מה שאין. זו בחירה מודעת.
"כל החיים הכינו אותי לרגע הזה, לניסיון הקשה הזה. אדם לא נולד עם התייחסות אופטימית למציאות. צריך לעבוד קשה כדי לראות את חצי הכוס המלאה. כל החיים עבדתי על זה, וזה מה שמחזיק אותי כעת. אני זוכר בוקר אחד שהלכתי לעבודה ולא היה לי מצב רוח טוב. הייתי ממש מדוכדך. זה קורה לכולנו. חשבתי לעצמי, איך אני יכול לשנות את התחושה הרעה, ואז אמרתי: 'בוקר טוב' בטון שמח במיוחד לכל אדם שפגשתי ברחוב. אנשים חשבו שאני משוגע, אבל עד שהגעתי לעבודה כבר הייתי מאושר. היום, אם אני לא אומר לאנשים בוקר טוב שמח במיוחד, הם כבר חושבים שזה מוזר".
בלילה שבין ראשון לשני השבוע, שתי בנות הדודות, שטרני קלפמן בת ה־24 וחני סוליש בת ה־19, עלו לקומה הרביעית של מבנה תעשייה בגבעת שאול וקפצו יחד. תלמיד בישיבה בבניין הסמוך שמע את צעקתן וראה אותן באוויר. הוא הזעיק את כוחות ההצלה, שקבעו את מותן של הצעירות.
ביום למחרת עטפה שגרה את ירושלים החורפית. בחנות האופנועים שלפתחה נמצאו הגופות, העסקים כמעט כרגיל. העובדים שהגיעו לכאן בבוקר, רק שמעו על הטרגדיה. "זה מזעזע", אומר אחד מהם. "ממש קשה לעיכול".
גם באמן, שלוחה חרדית של בצלאל, שבה למדה שטרני בין השנים 2015־2019, אוספים את השברים. אמן ממוקמת בקומה השלישית של המבנה שממנו קפצו הבנות. שתי מודעות אבל מקשטות את הכניסה, וסביבן תלמידות ואנשי צוות המומים. "שמענו על זה רק ביום שני בערב. אף אחד לא הודיע לנו באופן רשמי", מספרת המנהלת רבקה ורדי. "הלוויה הייתה מאוחר בלילה, אז עבר עלינו לילה לבן. האמת שאנחנו עוד בהלם מוחלט. באופן ספונטני הבוגרות שלנו, שלמדו עם שטרני ארכיטקטורה, התקבצו כאן. שוחחנו איתן, ניסינו לעבד איתן את הכאב".
קראנו לזה "צוות סוליש"
מנחמים באים ויוצאים מבית משפחת סוליש. נח מקבל אותם בפנים מאירות. "אצלנו לא בוכים", הוא אומר למי שמזיל דמעה. "אצלנו בוחרים להסתכל על הטוב". האורחים מייצגים את כל גוני החברה הישראלית, חילונים ודתיים, עולים מרוסיה ואתיופיה לצד ותיקים. כולם מכירים היטב את הרב נח, דמות אהובה בנתניה.
נח הוא מנהל אגף הפעילות של חב"ד בעיר, שבה קהילה גדולה של 500 משפחות. אין בית ספר שלא ביקר בו, אין בית אבות שלא הגיע כדי לשמח את דייריו. אשתו, אמא של חני, רעיה, מנהלת את אגף החסד. גם היא דמות אהודה בעיר. רעיה, שאחותה היא אמה של שטרני, בוחרת לשתוק. ובכל זאת העיניים שלה מדברות כאב והלם.
"להיות שליח של חב"ד זה לא תפקיד של אב המשפחה בלבד. הילדים הם גם שליחים", מסביר נח. "לכל פעילות אנחנו מצרפים אותם ויוצאים למשימה יחד – צוות סוליש, אנחנו קוראים לזה בצחוק. גם חני הייתה מאוד מעורבת בפעילות. במקביל, בכל שנה היא עבדה וחסכה כסף כדי לנסוע בחגי תשרי לבית מדרשו של הרבי מלובביץ' בניו־יורק. זה היה לה חשוב מאוד".
בשישי בערב האחרון ישבה כל המשפחה יחד לשולחן השבת. משש בערב ישבו עד 11 בלילה, אכלו, שרו ושוחחו. "היה כל כך כיף, שאף אחד לא רצה לקום מהשולחן. בסוף רק כששעון השבת כיבה את האור, נאלצנו להתפזר וללכת לישון. זה היה הלילה האחרון שלנו עם חני. אם הייתי יודע שזה הלילה האחרון, לא הייתי עוזב אותה. הייתי מחבק אותה עוד ועוד".
במוצאי שבת, כמדי שבוע, יצאה חני מהבית לכיוון ירושלים, אל בית סבתה. "אני משוכנע שבמוצאי שבת היא עוד לא תיכננה את זה, כי אם היא הייתה יודעת שזו הפעם האחרונה שנפגוש אותה, היא הייתה מחבקת אותנו יותר חזק. היא נסעה לבית של סבתא – היא גרה שם חצי שבוע יחד עם שטרני, ממוצאי שבת ועד יום שלישי, מפני שהלימודים שלה היו בראשון ובשלישי בירושלים. בכל יום שלישי היא הייתה חוזרת לנתניה הביתה בשמחה. היא אהבה להיות בבית".
כשחני סיימה את לימודי התיכון היא הבהירה להוריה שאיננה מעוניינת ללמוד הוראה כמו רוב הבנות בחב"ד. היא הלכה ללמוד שנה יהדות במדרשה בירושלים, ואחר כך התחילה ללמוד הנהלת חשבונות. "היא לא מאוד אהבה את לימודי המקצוע הזה, אבל זה התחום שבו היא בחרה", אומר נח.
גם שטרני בחרה במקצוע לא שגרתי בקהילה. היא גדלה בארץ אך כשהייתה בתיכון הוריה, רחל ודוד, נאלצו משיקולי תעסוקה לשוב לארצות־הברית. היא נשארה לסיים את לימודיה. "בתקופה הזו שטרני גרה אצלנו. לכן היא ממש כמו בת שלנו. הקשר בינה לבין חני היה קשר של אחיות טובות.
"אחרי התיכון החליטה שטרני ללמוד ארכיטקטורה בבצלאל. ההורים שלה תמכו בה והתאמצו מאוד כדי לממן את לימודיה. היא סיימה את הלימודים בהצלחה רבה ומצאה גם עבודה כסטז'רית עם שכר טוב. בשנים האחרונות שטרני התרחקה מהדת. אבל אנחנו בית של חב"דניקים. אצלנו מקבלים את כולם. היא המשיכה לבוא אלינו והמשיכה להיות כאחות לחני. מעולם לא הערנו לשטרני על שום דבר. בטח לא על לבוש. זה לא עלה על דעתנו. היה לנו חשוב שהיא תרגיש נוח אצלנו".
פורסם ששטרני סבלה כילדה מפגיעה מינית.
"זה נכון. היא עברה פגיעה על ידי בן משפחה שהיה עוד קטין ולא הבין מה הוא עושה. הסיפור טופל על הצד הטוב ביותר. בחב"ד אין השתקות של סיפורים כאלה. המשטרה והרשויות היו מעורבות. שטרני טופלה באופן הראוי ביותר וברוך ה' גם התאוששה ויצאה מזה. ראיתי פרסומים שטענו שההורים של שטרני סירבו להמשיך את הטיפול בה. זה שקר מוחלט. זה ממש עוול לטעון זאת. ההורים של שטרני הם אנשים נהדרים והורים מדהימים. הם טיפלו בסיפור הזה באופן מעורר הערצה. לו אני הייתי במקומם, הייתי מתמוטט מזה. אני באמת לא חושב שזו הסיבה לאסון שקרה".
לופ של דיכאון
לבני המשפחה של חני ולחברות של שטרני קשה לשים את האצבע על הסיבה שהביאה את השתיים לבחור במוות. "אני חושב שהן נכנסו יחד ללופ כזה של דיכאון", אומר נח. "חני לא הייתה ילדה דיכאונית, ואם כן, לא ראו עליה. היא הייתה פעילה ושמחה, וגם לא היו לה משברים דתיים, כמו שניסו לרמוז. לכולנו יש עליות ומורדות. זה לא העניין. לפעמים נכנסים למין סיטואציה קיצונית כזו.
"לפני כמה שנים דמות חינוכית קרובה לחני פנתה אלינו והמליצה שחני תטופל אצל פסיכולוג. הלכנו איתה מיד לטיפול. לפני חצי שנה, אותה דמות שוב אמרה לנו שלחני יש מחשבות אובדניות. נבהלנו מאוד. לקחנו את חני לשיחה. אשתי בכתה לפניה. אבל חני הצליחה לשכנע אותנו שאין שום סיכוי שהיא תעשה לעצמה משהו רע.
"יש לנו ידידים שבן משפחה שלהם התאבד. היא ראתה כמה הם סובלים והבטיחה לנו שלא יעלה על דעתה לעשות לנו דבר כזה. וחני היא הילדה הכי אחראית בעולם. האמנו לה. יש לי בדרך כלל אינטואיציה מאוד חזקה לגבי אנשים. קשה להסתיר ממני עצב. לא ראיתי עצב על חני. היא הייתה שמחה, יפה, פעילה. עכשיו אני כבר פחות בטוח באינטואיציה שלי".
מה אתה אומר להורים אחרים? איך אפשר למנוע את האסון הבא?
"אסונות כאלה קורים, אבל הם חריגים. אני לא חושב שהורים צריכים עכשיו להיות אכולי דאגות. זה לא יועיל. הורים צריכים להיות ערניים, לשוחח עם הילד, לחבק, לאהוב. אבל צריך לדעת שלא הכל בידיים שלנו. אני יודע שאשתי ואני נתנו כהורים לחני כל מה שיכולנו. עשינו את המיטב, ובכל זאת קרה לנו אסון כזה.
"הצער שלי הוא לא על חני. אני בטוח שעכשיו לחני, היהלום שלנו בשמיים, טוב. לנו רע. לנו קשה ועצוב בלעדיה ובלעדי שטרני. אבל אנחנו נתגבר, אנחנו נבחר בחיים, ולא סתם בחיים, אלא בחיים של נתינה. אני מאמין שכל קשר בחיים הוא כמו בומרנג. ככל שאתה נותן יותר, ככה תקבל יותר. ככה בנינו את הזוגיות שלנו וככה אנחנו משתדלים גם לבנות את הקשר עם הילדים שלנו ועם כל אדם אחר".
במכתב הפרידה של חני מיקיריה, מכתב שחלקים ממנו מתפרסמים כאן לראשונה, חני ביקשה מהוריה שלא לשקוע בתחושות אשמה: "אבא ואמא היקרים. אל תאשימו את עצמכם בכלום!" כתבה חני בכתב יד רועד במקצת. "אתם הורים מדהימים ואני נורא אוהבת את הבית ואת החינוך שלכם. תמיד הייתי גאה באיך שניהלתם אותו. אין לי שום תלונה אליכם".
חני משתפת את הוריה בתחושות ייאוש מן העולם ומעצמה. "אתם לא ידעתם את זה, כי לא רציתי שתדעו", היא כותבת. "אני אוהבת אתכם מאוד! תישארו חזקים בשביל האחים שלי. ואגב", היא חותמת את מכתבה, "שטרני לא קשורה לכל זה. אני והיא, היו לנו בעיות בלי קשר, ושתינו רצינו בלי קשר ותיאום לעשות את זה. אני נורא מצטערת".
בדף נפרד כתבה חני מילים חמות לכל אחד מאחיה. תחילה נפרדה ממנדי בן ה־19, אחיה התאום. היא כתבה לו כמה היא אוהבת ומעריכה אותו ושאם הייתה נשארת בחיים הייתה רוצה חתן בדיוק כמוהו, חכם ומצחיק. בהמשך נפרדה חני מכל אחד מאחיה וגם כתבה כמה משפטי פרידה לכל אחת מארבע חברותיה. גם מהן היא מבקשת סליחה.
ביום שלישי פורסם כי חני ושטרני היו חברות בקבוצת ווטסאפ עם כמה צעירות נוספות, גם הן במקור מחסידות חב"ד, בה שיתפו זו את זו בקשיים שעוברים עליהן, כמו גם בהתלבטויות ובשאלות על ההתרחקות מהדת. "המכתב של חני לחברות מוכיח מעל לכל ספק שכל הסיפור הזה של קבוצת הווטסאפ שכביכול תיכננה התאבדות קבוצתית, לא היה ולא נברא", אומר נח. "אם החברות ידעו על זה, חני לא הייתה צריכה להתנצל בפניהן. ברור שהן לא ידעו, ובטח לא תיכננו משהו משותף. גם חני עצמה לדעתי לא תיכננה את זה זמן רב. לדעתי זה הבשיל לכדי מעשה רק כמה שעות לפני האירוע".
ביום שני בשעה עשר בבוקר התקשרו אל נח מהמשטרה. לא היה בזה דבר חריג; מתוקף תפקידו יש לו קשר קבוע עם המשטרה שאיתה הוא מתאם פעילות ציבורית של חב"ד. אחרי כמה דקות ביקשו ממנו לבוא גם עם רעיה אשתו. "נבהלתי מאוד. מה פתאום אשתי? איך היא קשורה לזה? משטרת נתניה התנהגה איתנו בעדינות ובכבוד. אין לנו תלונות.
"בהתחלה חששנו שמדובר אולי באירוע פלילי, אבל אחרי שהראו לנו את המכתבים של חני, הבנו מה קרה. זו מכה אדירה. כשליח של חב"ד אני מגיע לנחם בבתי אבלים רבים. חשבתי שאני מבין קצת בכאב ובשכול. אבל כשזה מגיע אליך הביתה, ליהלום שלך, זה קשה, קשה מנשוא".
מודעות, וקצת אומץ
האסונות שבהם קפצו צעירים אל מותם השבוע מצטרפים למגמת העלייה הכללית בעולם בניסיון התאבדות של צעירים. בישראל הוכפלו בשנים האחרונות מקרי התאבדות של ילדים מתחת לגיל 14, ובכל שנה יש 100 צעירים עד גיל 25 שמתאבדים. במחקר שבוצע בארץ על ידי המועצה הלאומית למניעת התאבדויות נמצא כי במחצית ממקרי התאבדות ילדים בישראל, היה חבר שידע מראש על כוונת ההתאבדות, אך המידע לא הועבר אל אנשי המקצוע.
במועצה נבנתה תוכנית התערבות מניעתית תחת השם "בוחרים בחיים" לתלמידי בתי הספר, אך פרופ' גיל זלצמן, יו"ר המועצה ומנהל בית חולים גהה, טוען כי חסר תקציב ליישומה. "'בוחרים בחיים' הוא קורס מובנה קצר שמלמד את הילדים לאתר סימני מצוקה ואובדנות בחברים ובעצמם", מסביר זלצמן. "זו אסטרטגיה שהוכחה מדעית כיעילה בהפחתת התנהגות אובדנית בקטינים במחקרי ענק באירופה ובישראל, שכללו כ־12 אלף תלמידים.
"כיום התוכנית מיושמת בכ־40 בתי ספר, אך נדרש להרחיבה בהקדם לכל תלמידי ט' בישראל. לצורך כך נדרשים כ־24 מיליון שקל. במקביל יש לתגבר את שירותי בריאות הנפש ולצמצם את ההמתנה הארוכה במרפאות, אשר גורמת לפספוס מקרים אובדניים".
מה עובר בראשם של צעיר או צעירה השוקלים לשים קץ לחייהם? "נתחיל מהסוף. צעירים הנמצאים במשבר אובדני רוצים לחיות, אך הכאב הנפשי, הייאוש וחוסר התקווה מכבידים עליהם באופן בלתי נסבל", אומר הפסיכולוג הקליני, פרופ' יוסי לוי בלז.
"בזמן המשבר הם חווים מעין 'ראיית מנהרה' שבמהלכה העולם נתפס באופן דיכוטומי של שחור־לבן, טוב או רע. או במילים אחרות הכל נראה רע. התפיסה של אנשים אלו הופכת צרה יותר ויותר, עד שהם משוכנעים כי התאבדות היא הפתרון היחיד למצוקה שלהם. כאן אנחנו נכנסים לתמונה. דרושה מודעות וקצת אומץ לא להפנות מבט, לשאול, להתעניין, וכשצריך - להושיט יד ולסייע".
לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין וחבר הנהלה בעמותת "בשביל החיים", מצביע על גורמי הסיכון שאליהם חשוב לשים לב. "המחקר מדגיש כי מרבית הצעירים שניסו להתאבד או התאבדו, סבלו בחודשים או בשבועות טרם המעשה האובדני ממצוקה נפשית חריפה, כאשר האבחנה השכיחה ביותר הינה דיכאון.
"בשונה ממבוגרים שמסוגלים לדבר את הדיכאון, דיכאון אצל צעירים הוא חמקמק ולעיתים סמוי מן העין. על כן, ראשית חשוב לזהות את המאפיינים הדיכאוניים. רמזים התנהגותיים כמו ירידה דרסטית בתפקוד, שינויים לרעה בהתנהגות ובמצב הרוח, קשיים בשינה, חוסר עניין בדברים שפעם היו מהנים, חוסר שקט והסתגרות רבה הם כולם סימני אזהרה משמעותיים מאוד לדיכאון. גם מאפיינים אחרים כגון אימפולסיביות והיפראקטיביות בגילים צעירים, שימוש מוגבר באלכוהול וסמים הם גורמי סיכון שיש לשים אליהם לב".
האם למדיה החברתית יש השפעה על התופעה?
"לצד היתרונות של המדיה הזו, ברור הוא ששימוש מוגבר במסכים והישאבות בלתי מאוזנת עלולה להוביל לעלייה בדימוי עצמי שלילי, לתחושת בדידות ולקושי בקבלת תמיכה חברתית - שהם כולם זרזים של כאב נפשי ואובדנות. אנו יצורים חברתיים וקיימת חשיבות גדולה, בעיקר בקרב צעירים, למפגשים חברתיים אמיתיים - פנים מול פנים".
מתי צריכה להידלק הנורה האדומה?
"קיימים מדי פעם רמזים למצוקה אובדנית כגון אמירות ישירות ('נמאס לי מהחיים האלו') או עקיפות ('אני לא יכול להמשיך יותר', 'החיים לא שווים') וצריך להתייחס אליהם ברצינות מלאה. בעיקר כשהן מופיעות במקביל לאירועים שליליים כמו כישלונות, טראומה, הסתבכות עם החוק, פגיעה בערך העצמי, חרמות, בריונות ברשת, שיימינג ועוד".
מה עושים כאשר זיהינו אדם בסיכון אובדני?
"כדי לעזור לאדם בסיכון אובדני עלינו לפני הכל להקשיב לו, ללא שיפוטיות או ביקורת, בפתיחות ותוך ניסיון אמיתי להבין את מצבו. חשוב לנסות להעביר את המסר כי למרות שהוא מתקשה לראות זאת, משברים אובדניים, גם החריפים ביותר, הם זמניים והפיכים.
"כשעולה נושא אובדנות בדרך כלל כולנו חוששים לגעת, לגשת, לשאול. נטייתנו הטבעית היא להעדיף להתעלם. אולם למרות החשש המובן אנו כהורים וכחברים צריכים לשמור על קור רוח ולהימנע מגילויי חרדה ודאגה שעלולים להרתיע צעירים מלשתף. הניסיון הקליני והמחקר בתחום מבהירים באופן חד־משמעי כי דיבור על הנושא באופן ישיר אינו מגביר סיכון אובדני ואינו 'מכניס מחשבות לראש', לעומת זאת, התשאול הישיר בהחלט יכול להציל חיים.
"כשאנו מול אדם הנמצא בסיכון, עלינו לאזור אומץ ולשאול אותו אם הוא מתכנן לפגוע בעצמו. שאלות כמו 'שמתי לב שאתה נראה עצוב בזמן האחרון. ספר לי איך אתה מרגיש', יכולות להניע שיחה כנה ופתוחה. לאחר מכן, חשוב לשאול שאלות ישירות על אובדנות. שאלה כמו 'במצבי משבר, אנשים לפעמים חושבים על התאבדות, גם אתה חושב על זה?' מזמינה תשובה ישירה ובכך פותחת פתח לפעול להשגת סיוע. מחקרים מצביעים על כך שצעירים שביצעו ניסיונות אובדניים לא מדווחים על כך אלמלא הם נשאלים באופן ישיר. לעיתים שאלה כזו יכולה ממש להציל חיים.
"לאחר שזיהינו אצל הנער או הנערה מצוקה או מחשבות אובדניות, יש חשיבות לטעת בהם אמונה שיש מה לעשות. מסרים כמו 'אני כאן בשבילך, אני מאמין ביכולות שלך להתמודד ואשמח ללוות אותך בהתמודדות הזו' או 'לדעת לבקש עזרה כשקשה לנו היא סימן לחוזק, תודה ששיתפת אותי', יכולים להוביל למוכנות לקבל עזרה.
"בהמשך לכך, חשוב לפנות לסיוע, הן דרך הפניה לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי ובמצבים חריפים פנייה למיון לאבחון מיידי. יש לנו היום טיפולים תרופתיים ופסיכולוגיים מצוינים לדיכאון ולאובדנות ואין סיבה להישאר עם הכאב הבלתי נסבל. כאשר ילד נמצא בסיכון אובדני מיידי, מאיים לפגוע בעצמו או שלח הודעה מדאיגה, חשוב להרחיק אמצעים מסכנים ולא להשאיר אותו לבד, עד להבאתו להערכה ולקבלת עזרה מקצועית.
"התאבדות היא לא גזרת גורל. יש דרכים למנוע אותה. לצד חשיבות העשייה הקהילתית וההורית, חשוב להדגיש את המשמעות האדירה של הקמת רשות לאומית למניעת התאבדות, שתקדם הכשרות של אנשי חינוך וקהילה ושתוביל תוכניות מניעה ברמה הבית ספרית והציבורית, כמו גם תרחיב את הרצאות החשיפה לציבור בנושא מניעת התאבדות, כגון אלו שמקיימת עמותת 'בשביל החיים'". •
תגובה נפלאה