יש משהו שאני רוצה לפרוק כבר הרבה זמן ואין עם מי לדבר.
אני ובעלי נשואים כבר כמעט 7 שנים עם 2 ילדים. בשנה הראשונה גרנו בשכירות אח"כ החלטנו שנלך לגור אצל ההורים על מנת לחסוך כסף לקניית בית. בתכנית זה היה שנעשה את רק שנה אבל בפועל זה נגרר כבר שנים.
עכשיו כבר שנתיים אנחנו גרים אצל ההורים של בעלי עם אחיות שלו (לפני כן גרנו אצל אבא שלי שם לא היה פשוט בכלל). אני כבר מתפוצצת בבית של חמתי ממש קשה לי שם מחוסר הפרטיות ודברים אחרים שאין לי את העצמאות שלי והשקט הנפשי שלי וזמן עם בעלי רק אנחנו. גם בעקבות המגורים שם היחסים שלי עם ההורים של בעלי נהיו על הפנים. וגם להם כמובן קשה עם זה שאנחנו גרים אצלם.
בעלי מבחינתו הוא עדיין רוצה שנחסוך כסף וטוען שכל יום שאנחנו שם אנחנו חוסכים עוד כסף ומחכה להתקדמות עם מחיר למשתכן שבינתיים שום דבר לא זז עם זה.
כל הזמן אני אומרת לו שקשה לי ושאני מתה שנעבור כבר דירה אבל הוא דוחה את זה וטוען שאני לא צריכה להתלונן כמו ילדה קטנה ושהכל בסדר. גם הגדולה שלי שנה הבאה עולה לכיתה א' ואני דואגת שאיך היא תלמד בבית הזה תעשה שיעורים בקושי מקום לשים את הספרים ופינה לשבת יש שם. גם מבחינה חברתית אני דואגת לה כי לא נעים להזמין חברות לבית הזה ומצד שני היא לא יכולה כל הזמן רק ללכת לחברות ולא להביא הביתה.
אם יש למישהי עצות איך אפשר להתעודד מהמצב או הזה או מה לעשות אשמח לשמוע
)
(במיוחד שתכננתי להיניק שנתיים לפחות, אבל הקטנה הנוכחית וגם זו שלפניה לא השתתפו איתי ברצון הזה
)