שאלה שממש מנקרת בראשי.
איך גורמים לילד לרצות לעזור בכייף, ?
אני שואלת מכיון שבתור נערה היו לכל אחת בבית מטלות יומיות שהתחלפו כל שבוע.
אחת נקיון רצפה ושטיפה, אחת מארגנת הילדים- מקלחת, מלבישה, מאכילה משכיבה, אחת כלים, אחת כביסות.
וכך זה נע בתורות.
לא אהבנו לעזור בבית, הרגשנו תמיד עצבים, המטלות היו נעשות בכעס, בצעקות.
הרגשה תמידית שמחייבים אותנו בכוח לעשות. (לדעתי בצדק כי אנחנו חלק מהבית)
מה שבסופו של דבר יצר בית של צעקות. כך אבא שלי היה אומר 
אם משהו לא יכול היה לעשות את המטלה שלו מסיבה של חולי או חתונה היה צריך להתחנן על נפשו להבטיח הבטחות או לשלם כסף לאחד האחים שיבצע במקומו המטלה.
עד היום יש לי עצבים בנושא שטיפת כלים 
בקיצור פחות הכיון שאני רוצה בבית שלי.
אז איך? איך גורמים לילד לאהוב את הבית ולרצות לסדר, ולא ירגיש כעס ,תסכול ועצבים?
להבטיח דברים נשמע לי קצת מוזר, לכפות על הילד ממש לא נראה לי נכון -זה מה שחוויתי וגרם למצבים לא נעימים,
אז מה כן?
משהי פעם זרקה לי דוגמא אישית...
אשמח לשמוע תשובות ממנוסות עם ילדים בוגרים.
!