בקושי מתאוששת מהחוייה.
והיום עליתי לנוח שעה.
בעלי העיר אותי, היה צריך לצאת לעבודה (שעתיים של עבודה נוספת)
השאיר לי ילדים צורחים.
מרגישה שהוא לא איתי.
לא נותן לי מקום לפרוק.
אני רוצה לדבר. להוציא מעט. והוא בקושי בבית.
מדברת עם חברות וזה עושה לי טוב.
אבל כשהוא מגיע חוטפת קריזה.
רק הערות וביקורת.
למה זה ולמה זה.
דיי,
אני צריכה מנוחה, צריכה מעט רגישות, תשחרר, תרגיע, תארגן איזה יציאה, תפנק קצת, תקנה איזה משהו קטן.
במקום לומר רק הערות.
זה זמן מעט רגיש.
סיפר לאמא שלו אחרי שסיכמנו שלא מספרים. אמר שהתבלבל. והיא שתהיה בריאה ממנה זה טסססס לכל העולם.
ביקשתי מיד שיתקשר שלא תספר. והיא: "כמובן, מה יש לי לספר"...
לא סומכת עליה.
רק ממנה ידענו כל מיני סיפורים במשפחה.
לא בא לי שידעו. לא.
יש לי ביקורת ביום חמישי, ואין עם מי ללכת, אוף. איך אפשר ללכת לבד?
אומר שלא יכול לבוא, למה??
אין מצב לבקש? בשבילי?
מה יותר חשוב ממני?
הוא אדם טוב ומיוחד.
אבל אני רוצה להרגיש שאני לא לבד.
קשה לי מחפשת לפרוק.
פורקת במקומות קצת בעייתים.
תכף הוא חוזר, אני מתארגנת עכשיו ועפה!
בורחת לנשום אוויר.
אוףף לא אוהבת להתלונן.
אני אדם מאוד שמח בטבעי.
)