בס''ד
משתפת אתכן...
אוהבת את הפורום הזה מאד.
כותבת ומגיבה מעט.
קוראת המון.
מחכימה, צוחקת ולפעמים גם מנסה לתרום קצת (לרוב בפרטי).
חשה שותפות גורל ומקבלת מבט מנרמל על כל מיני סיטואציות.
מתפלאה כל הזמן מן האחווה והאכפתיות שמתגלה כאן.
אשריכן נשות ישראל!
ומצד שני -
סולדת כבר מכמות הגלישה שאני מבלה כאן.
עצובה מן ההרגל לשלוף את הפלאפון כמעט בכל הנקה (ביום. בלילה עוצמת עיניים תוך כדי הנקה ב''ה).
חוששת לבריאות התינוקת בגלל הקרינה.
מצטערת על שעות של חיבור עם נפש חדשה מהממת וקטנטונת
ש'נשרפות' על קריאה מתוך מכשיר ממכר.
חשה פספוס שבמקום להינות מהבריאה היפיפיה הזאת
ומלהינות מן המימדים הקטנטנים המתוקים (והזמניים) כל-כך שלה
אני מחפשת עוד שרשור ועוד תגובה לקרוא.
מנסה להיות עם חמלה כלפי עצמי
ולומר לעצמי שהרבה מן הנשים המהממות שכאן בטח עוברות דבר דומה
ועדיין נשארת עם התחושה שמשהו כאן לא מוצלח יותר מדי.
ולא בטוחה בכלל שאני רוצה להגמל מן הפורום.
וגם אם כן - לא בטוחה שזה העיתוי הטוב ביותר
כשגם ככה הכל כל-כך קשה ותובעני, בשבועות הראשונים האלה שאחרי לידה.
אולי כדאי להשלים עם חוסר המושלמות שלי וזהו?
כי לאיזו יולדת יש משאבים ספייר לעבודת המידות? (רמז: לא בטוח שלי יש...)
אבל תחושת הפספוס
והידיעה שיש כאן משהו לא נכון במהות
ממשיכות לבקר אותי
בכל פעם שאני גולשת כאן 
מה אתן אומרות? מוכר? מדבר אליכן?
ממש לא מחליף קשר קרוב, עם מבט בעיניים ותחושה פיזית של קרבה...