במה נמדד האדם?

במה נמדד האדם,

שאלה המורה.

בעיניו הכחולות,

ענה ילדון אחד.

בשערו הזהוב,

קפץ ילדון אחר.

באפו הישר!

צעק ילד שלישי.

בשריריו החזקים,

התפאר ילד מקצה הכיתה.

במוזיקה שלו!

התלהב מישהו מן הקצה השני.

בתרבות שלו!

נשאג מכיוון שלישי.

בסופריו המהוללים!!

.

המורה הביטה בהם

דמעות בעיניה הכחולות,

תלתליה הזהובים כמו קמלו בעצב.

אבל במה נמדד האדם?

שאלה המורה.

במה נמדד האדם.

דממה בכיתה.

ילדון אחד קטן,

שחור עיניים ושחור שיער

לחש:

בלב.

בלב נמדד האדם

המורה.

וכל הילדים פרצו בצחוק

הסיפור נגמר,

החתימה נחתמה והפתק נשלח.

וכל אחד נכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום.

ועכשיו מתחיל סיפור חדש,

שבו אין לי חלק אצלך.

ולך, אין חלק אצלי.

ושקט כאן.

וטוב.

וחדש.

ואשריי על הבחירה והדרך.

ואיזה פלא אני.

אני פשוט פלא.

שבחרתי בי,

למרות שפחדתי להסתכל בראי.

והגוף נודם, והנפש זועקת

תִּרְקְדִי, תִּרְקְדִי

עַד שֶׁהַלֵּב יִשָּׂרֵף

כְּמוֹ אֶלֶף שְׁמָשׁוֹת

בּוֹהֲקוֹת

כְּמוֹ שַׁלְהֶבֶת.

תִּרְקְדִי, תִּרְקְדִי

עַד שֶׁהַחוֹשֶׁךְ יִצְנַח

בַּאֲפִיסַת כּוֹחוֹת

עַד שֶׁאַחֲרוֹן מַשְׁבְּרֵי הַלַּיְלָה הַחוֹלֵף

יִדּוֹם כְּאֶלֶף תּוּפִּים מַכִּים.

תִּשְׁכְּחִי, תִּשְׁכְּחִי

אֶת כְּאֵב הַבַּלָּהוֹת

בֵּין יָדַיִם חֲרִישׁוֹת

אֶת הַשְּׁתִיקוֹת שֶׁלֹּא בָּכִית

וְהַבְּכִי שֶׁלֹּא נָדַם

אֶת הַצַּלָּקוֹת שֶׁלֹּא הִגְלִידוּ

וְלֹא יַגְלִידוּ

לְעוֹלָם.

תִּבְרְחִי, תִּבְרְחִי

כָּל עוֹד אֶפְשָׁר

כָּל עוֹד רוֹאִים

עוֹלָם שָׁחוֹר

מִבַּעַד לִירִיעָה

כָּל עוֹד אֶפְשָׁר עוֹד לִבְרוֹחַ

וְלִצְנוֹחַ

לַמִּיטָּה.

גובליני הקשת ירדו ביחד בסולם, זזים כיחידה אחת לאורך כל הדרך. החשיכה שאפפה את אתר הבנייה עמעמה את צורת החפצים, הגובלינים התרוצצו ביעילות על הבטון היצוק, שומרים על שתיקה מושלמת. הגובלין הכחול, שרץ בראש השיירה, נעצר על פתח אתר הבנייה וסימן לגובלין שמאחוריו לעצור. הוא הציץ אל מעבר לשער הפח, הרחוב היה ריק. הוא סב לאחור וראה את כל שאר הגובלינים מביטים בו בציפייה. הגובלין האדום ניגש אליו וקירב את אוזנו אל פיו, הגובלין הכחול לחש לו כמה משפטים באפרכסת וחבורת הגובלינים התפצלה עד מהרה לשני חלקים - הגובלין האדום הוביל שני גובלינים לימין, והגובלין הכחול לקח שני גובלינים לצד שמאל. שתי הקבוצות חצו את רחובות העיר בטפיפות מהירות, מתחמקים מאור הפנסים של המכוניות המעטות בכביש ומבריחים חתולים סקרנים בשריקות חדות. מלך החתולים כבר היה מודע לכל העניין, וגם הייתה לו תוכנית. שתי הקבוצות נעות אל אותה נקודה משני מסלולים שונים, היעד - פח הצפרדע הענק שמאחורי חנות הדגים. בדיוק ביום הזה, בדיוק בעוד רבע שעה, כל הדגים שלא נרכשו בשבוע החולף יושלכו אל תוך הפח האגדי. אם יש דבר שגובליני קשת אוהבים יותר מיום גשום זה דגים מקולקלים. אבל גם חתולים אוהבים דגים, ומלך החתולים אוהב דגים יותר מכולם. הגובלינים חכמים, והם גם יכולים לשרוק חזק, אבל אין להם את המספרים שיש למלך החתולים. שלושים חתולים נפרשו מסביב לחנות הדגים - כל אחד בפח אחר, לגובלינים אין מושג מה מחכה להם. המלך עצמו צפה במתרחש ממרומי הקומה ה37 בבניין יוקרתי המיוחד במרכז העיר. הוא הספיק להגות את התוכנית ולהעביר אותה אל חבריו, אך בלילה שבין יום אחד למשנהו, הוא ניסה לאכול חתיכת גבינה שהייתה לכודה בתוך תיבת ברזל גדולה; מסתבר שגבינות יותר חכמות משחשב, כי ממש כשהחל לנגוס בגבינה, דלת מתכת גדולה נסגרה לפתע על ישבנו והעיפה אותו קדימה. אחרי זה הוא חש דקירה והכל נהיה מטושטש. הדבר הבא שהוא זוכר הוא ריח מסריח של עשן וספה מלוכלכת. איש לא מקולח האכיל אותו צ'יטוס בטעם גבינה, וזה לא היה רע, למען האמת. אך לכל דבר טוב יש גם סוף - יום אחד הוא הושב לכלוב ושונע אל בית קפה מקומי, בו איש בהיר עור הביט בו מקרוב וחייך. הוא הבין שמי שהאכיל אותו בצ'יטוס גבינה מדבר עם האיש בהיר העור, הוא לא הבין על מה הם מדברים, אבל לבסוף האיש בהיר העור לקח אותו אליו הביתה, בית שממוקם בקומה ה37. ולכן הוא יושב עכשיו על פוף ורוד, צופה בגובלינים חוצים את הרחובות משני צידי הבלוק. הוא קיווה שהסגן שלו יעשה עבודה טובה, אמנם אין לו מה להרוויח, אבל הוא לא רצה להפסיד את שמו הטוב כמתכנן תוכנית מדרגה ראשונה. הסגן כשלעצמו התרחץ במזרקה לא הרחק משם, בועט במטבעות חלודים בכפות רגליו העדינות. הוא העדיף את הניקיון של המזרקה על פני הסירחון של פחי האשפה. הוא יגיע לזירה רק כשהעניין חלוט וגמור, הפרווה שלו עדינה מדי בשביל דרמות ולחץ מהסוג הזה. למען האמת, גם אנחנו הצופים מהצד לא יודעים את האמת. האמת היא שגם הגובלינים וגם החתולים לא הבחינו בכך שפחי הצפרדע קמו לתחייה בחודש האחרון, ושהסכנה הגדולה ביותר נמצאת דווקא ממש מתחת לאפם.  

בֶּחָלָל הַמּוּאָר

צוֹעֶדֶת דְּמוּת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מַכִּיר,

כּוֹבֶשֶׁת אֶת דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ.

כָּל צוֹפֶה מְטַלְטֵל רֹאשׁוֹ בִּפְלִיאָה,

הָאָמוֹרַפְיָה מְדַבֶּקֶת,

קָהָל לָכוּד בְּרֶשֶׁת מֶשִׁי,

מוֹחֵא כַּפַּיִם בְּשֶׁקֶט.

מְלָכִים מִתְכּוֹפְפִים

אֶל הַמַּטְאֲטֵא,

לֵיצָנִים מְנִיפִים מֵעֲלֵיהֶם שַׁרְבִיט נוֹצֵץ,

אֲפִלּוּ הַסּוּס

הִפְסִיק לָלֶכֶת עַל אַרְבַּע.

וְרַק אַתָּה,

צוֹפֶה מִשְׁתָּאֶה,

יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק

מִי אַתָּה

בִּכְלָל.

יש איש שחור מתחת לרצפה

שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר

ובוכה בלילה ומפריע לישון

מקצה העולם ועד קצהו

(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)

הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית

אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות

בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים

בכייה לדורות

(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)

הוא מתפלל על קברי צדיקים

ומצא את מסתור העורלות

הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור

מגולל בעפרו תפוח בדבש

(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)

מצאתי בכיס כרטיס לרופא

כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק

התהלים יוציאו אותי מדעתי

השאגות

(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)

תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים

תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק

מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת

בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה

אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן

תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ

נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ

זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ

אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה

עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?

אֵיךְ הָיִיתָ חַי

אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?

אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט

אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק

מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת

רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק

תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף

תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ

נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?

נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?

אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ

בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד

וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.