הריק הזה

גדול

ממני

ואתם שזוכרים רק פנים,
אל תשכחו את הידיים המושטות
ואת הרגלים הרצות בקלות
ואת המילים

זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים
עוברת תמיד דרך גנים וחלונות
וילדים משחקים וכלב נובח

זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות

מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מיליםים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים

ובאיזשהו שלב הכל מאבד משמעות

אתם.

אתם, אל תיתנו לילדים לקרוא ספרי "דנידין" ו"חסמב"ה". כי יום אחד יכול להיות אוקטובר 1973, וילדים יילכדו במוצב המזח או בתל פארס, ויאמינו שהעזרה קרובה. הם יאמינו בזה כי "דנידין", כי " חסמב"ה". כי "חסמב" ה חסמב"ה חסמב"ה".

מנחם קרא "דנידין", את זה אני יודע. הוא קרא את כל הספרים. כולם קראו. ויום אחד - אין לי מושג איך נהרג, לא סיפרו - מצא את עצמו במלחמה והמתין לעזרה שתבוא. כל הילדים המתינו. ילדים שפתאום, בשעה שתיים אחר הצהריים ביום הכיפורים, מצאו את עצמם מוקפים נפילות פגזים וצעקות ובכי ברשתות הקשר.

(בשבילה גיבורים עפים)

('יופי נסתר', וויל סמית' וקירה נייטלי)

- את הולכת לבכות שוב?
- אתה לא אוהב כשאני עצובה?
- את לא תמיד עצובה?
- לא. לא, אני יכולה להיות דברים אחרים. אני יכולה להיות שמחה. אני יכולה להיות בלתי צפויה. וסקסית וחמה ומסתורית ו... ובית. אנייכולה להיות בית, הווארד. אתה זוכר? אתה זוכר אותי?
- תקשיבי, כל הבולשיט של "מרקם החיים", תשמרי את זה למישהו אחר.
- זה לא בולשיט. אני יודעת שאתה לא מאמין לי, אבל אתה חייב לסמוך עליי.
- לסמוך עלייך? לסמוך עלייך?!
- כן.
- אני סמכתי עלייך! ובגדת בי! ראיתי אותך בכל יום בעיניה, ושמעתי אותך בקולה כשהיא צחקה. והרגשתי אותך בתוכי כשהיא קראה לי "אבא". ואת בגדת בי! שברת לי את הלב.
- לא. התכוונתי להכל. אני האפלה והאור, אני השמש והסופה. כן, אתה צודק. הייתי שם בצחוק שלה. אבל אני גם כאן עכשיו בכאב שלך. אני הסיבה להכל. אני ה"למה" היחיד. אל תנסה לחיות בלעדיי, הוווארד. בבקשה אל תנסה.

וּבִקְצֵה הַגַּעְגּוּעַ
נִשְׁאֲרָה בִּי עוֹד כְּוִויָּה
כִּי הָיִיתִי גּוּר פָּצוּעַ,
וְהָיִיתִי לְבִיאָה

אלוהים מת כשהייתי בת 11.

ומילים, מילים, כאילו שאפשר בכלל לכמת את הקוסמוס המרחבי, המעגלי, המצומק הזה.

איש:

ויחד

נולדנו

בצד האחר,

בלי

מילים, בלי

צבעים, ולמדנו

לחיות

את תשליל

החיים

(נופל מחוץ לזמן)

כבר יותר מידי זמן שלא הצלחתי לשמוע את הנש(י)מה שלי

ואת את רוצה לפרוח- תברחי

כי הכל נובל אצלי

ואם את רוצה לשמוח- תברחי

כי כלום לא מצחיק אותי

ויש לה הסכם עם עצמה

תמיד כשנשברת

עולה לקחת

אוויר

מָתַי הַיְּלָדִים
נִהְיוּ
כּוֹאֲבִים אֶת מוֹתָם הָאֵינְסוֹפִי
הָאֵינְ-
סוֹפִי
הַמֻּתָּשׁ
כְּבוּלִים אֶל עַצְמָם בִּתְהוֹמוֹת
יֵאוּשׁ

תַּגִּידִי-
יִהְיוּ לָךְ חַיִּים
אֲחֵרִים
עַל פָּנַי?

כְּבָר שָׁנִים שֶׁהַכַּפְתּוֹר

שֶׁל הַדְּמָעוֹת שֶׁלְּךָ

שָׁבוּר

(לחיי המוזרים)

(דויד פרישמן)

ואולם פלא הוא: בִּדְבַר האביב הסתפקתי תמיד באותות האלה ולא בקשה נפשי לְחַקֵּר גם את דבר הֱיוֹתוֹ וכיצד נעשה, ורק בדבַר הסתָו פשפשתי ופשפשתי. האם היא אותה הַסִּבָּה, שגם בדבַר הַלֵּדָה אין אני מַרבּה לְחַקֵּר ככה ורק את המות אני מְחַקֵּר?...

לצעוק שאני מפחדת לא יעזור, והרי אם יש עזרה כנראה שיש גם בעיה

מרגיש שאיבדתי את זה

מרגיש לי שאיבדתי את השמחת חיים שלי

טוב אלא באמת איבדתי, ניראה לי היא מוקפאת איפה שהוא

אני שאתה יודע מה הכי טוב בשבילי

אבל קשה לי

תן לי נקודה של אור

לזכות קצת להתרחבות הדעת

לזכות לשמחה פנימית שוב

לראות את כל הטוב שסובב אותי

אבא תעזור לי, התעייפתי

התעייפתי

אין לי כוחות להילחם יותר

מלחמה שלא נגמרת

הוא פשוט לא מרפה לא מרפה לא מרפה

עוד התמודדות עוד ניסיון עוד נפילה הוא הרגל רע שהפך לטבע

די התעייפתי תגאל אותנו בבקשה תגאל אותנו

עד מתי...

אני צריך עזרה

לא יודע ממי

מה שבטוח שהרבה צריכים את העזרה שלי כרגע

עמוס מידי

יותר מידי ציפיות יותר מידי

הלך

הלך

הלך

הלך

הלך

הלך

הלך

הלך

באלי לבכות אבל לא מצליח

הלב כואב הראש כואב

אין ריכוז

הכל על אוטומת

חייב להיות חזק בשבילהם

ובשבילי

אבל אני גם בן אדם

איפה בדיוק הכל נכנס

"עומדים צפופים - ומשתחווים רווחים."

"ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום, שאלין בירושלים."

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

צפופים - לשון צף על פני המים. מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר:[1]

ומשתחוים רוחים - בשעת השתחויה נעשה להם נס ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחברו ארבע אמות, כדי שלא ישמע את חברו כשהוא מתודה ומזכיר עונותיו:

צר לי המקום שאלין בירושלים, גרסינן - לפי שהיה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם ולומר פרנסתי [דחוקה] ואיני יכול לדור בירושלים. ויש ספרים שכתוב בהן כשאלין. ועל העולים לרגל נאמר, שלא היה אחד מהם מיצר כשהיה לן בירושלים מחמת דוחק המקום. כמו צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיהו מט):

קצת משו קטן לנשמה העייפה

eav eav kh kkbauo

tbh kt nchi nv gus thpav zv vukl

zv re vukl unxkho

thi kh tuuhr

תישאר קרוב

כבר לא יכול לחשוב

אני לא מבדיל בין רע לטוב

רע לי פסדר רע לי

דייי איך יוצאים מזהה

היום יומלדת היום חוגגים

מה יכול להיות יותר טוב מזה

מישהו

אני סמוראי שלא מספיק להילחם

היי, מזל טוב!

זה הזמן שלך לבקש ממנו הכל. הוא יקשיב לך.

ואתה סמוראי. אתה לא מפסיק להילחם. ואל תפסיק. זה מי שאתה, במהות.

תזכור, המטרה היא לא רק לנצח. גם אם אתה נלחם ומפסיד, אתה עדיין ווינר.

שייך לחורף בדרך כלל

ועדיין הוא הגיע אלי

קורא לאונרד כהן בתרגום ישן

דפים צהובים מחוספסים למגע

גמישים מצאתי אותו אחרי נבירה ארוכה ומייגעת בערימת ספרים מאובקת

במחלקת ספרים יד שניה בחנות בסמטה

ככה פינוק של אחרי עבודה שבוע שעבר.

סטודנטית יפה, צעירה בטח מרייכמן או מקום כזה עברה לידי מחזיקה עותקים חדשים של רילקה ואוסף פואמות קלאסיות מתורגמות

בטח לאבא יש יום הולדת

ריח של דיסוננס כבד.

פתאום מצאתי אותו

שלפתי ממעמקי התהום חוברת שלא הרגישה מגע אנושי כמה שנים טובות כנראה

הקדשה ממאה אחרת בפתיחה

שמות ויחסים אחרים

רגשות ואיחולים עם הרגשה של מתח ובדיחות פנימיות

אינטימיות שדעכה

כמו כולנו

התלהבתי קניתי

עוד פנינה שלא יוציאו יותר

אחרי קריאה של כמה שורות ושירים כבר ברור למה לא יוציאו יותר

איזה תרגום גרוע

גרוע זו מילה עדינה מאוד

כמה פרשנות

כמה היבריס

להרהיב עוז, לגעת

לשלוח יד ועט

למילים של כהן

לפיסוק

במה הוא לא נגע?

היה כדאי לקנות את זה רק בשביל לראות וללמוד איך לא לתרגם

איך לא לעבוד

ללמוד מה זו עבודה גרועה

ועדין יש שם משהו ברגע הזה

מסתכל עליה עכשיו והיא מעלה בי חיוך

קשה לסרב לשלוח יד

לפתוח עמוד אקראי רנדומלי ולצלול

לצלול בלי חמצן עד שנחנקים תוך רגע.

הספר עושה את העבודה שלו ומעיף אותי ממנו באלימות מפתיעה לכזה זקן

סוגר את החוברת

מעביר עליה יד בעדינות, ליטוף של הערכה וכבוד

הגמישות והגיל עושים את שלהם צריך להיזהר איתה

מניח אותה במגירה מעל החוברות האחרות

הן צעירות וחזקות יותר

יפות יותר, ועדין יש קסם בחוברת המתורגמת הזו

עד הפעם הבאה שאפתח אותה באקראיות

לטעום מקומות רחוקים שהיו

המשפט הכי חזק בשיר

סטייק בלי כולסטרול

לקנות מה שאין

לשלם על אויר ומים

כמו במגילת איכה

עצינו במחיר יבואו

מימנו בכסף שתינו

מה עוד היה שם?

איך הפכת לזונה ממבצר למדבר

נמאס מכל התבונה

העיקר שאפשר לקרוא

בינתיים

עד שהפשיזם ישתלט גם על החופש האחרון על המידע

פרנץ פאנון סיפור מעניין

בלי להתעמק יותר מדי

אין למה

עוד קפה אחרון כאן ולצאת לפקקים ולחום

לחיים האמיתיים

לכיף

יש רגעים כאלה

שאתה מחייך לעצמך ואומר שוואלה הצלחת

נחמד

או התורכי

זה לא באמת משנה

חושב על השיר שהיא כתבה

איש אחד עכשיו נרצח

לאחר נולדה בת

סופר ילדים

מי מכנה אותו סופר ילדים?

צ'ארלי בממלכת השוקולד זה סיפור ילדים?

אולי

עוד סיפור קלאסי על מישהו שנכשל בבית הספר

התייאש בגלל המורים

אמרו עליו שהוא חסר דמיון

לא מצליח להעביר מחשבות לכתב

בקיצור

הזיה

אולי אעשה תרגיל כתיבה

לתאר מחשבה תיאורית של מה שאני רואה

פסקה לא יותר

לא להאריך לא להכביד זה הכשרון הגדול

שלוש כפיות סוכר בכוס זכוכית דקה

נוזל כהה

היא יושבת על כסא פלסטיק

כתר ירוק במרפסת

רגליים יחפות על מרצפות שומשום קרות של פעם.

רוח של אחר הצהרים מזיזה קצת וילון צהוב

וילון תחרה דהוי

חושפת ומסתירה טרנזיסטור ישן שמשמיע רדיו בזמזום

חדשות בקול חנוק.

על השולחן מונח אבטיח חתוך לקוביות

המיץ שלו נקווה בשולי הקערה

קערת פלסטיק זולה כחולה.

זבוב בודד מסתובב מעל במסלול קבוע

מתלבט

היא לא מגרשת אותו

היא מסתכלת על המפתח של הרכב שמונח ליד המאפרה

רכב ישן

מפתח בלי מכונית

כלום לא חונה למטה

ציפורניים גזורות קצר

אין לק

מחזיקה סיגריה שלא דולקת

מחזיקה חזק

השכנה מעליה מנערת שטיח

גרגירים קטנים של אבק מרחפים כמו נצנצים זולים שתפסו קרן שמש אחרונה של היום

על הקיר מאחוריה יש כתם

סימן כהה של משהו שהיה שם פעם

שעון גדול

אולי קוקיה

השעון מזמן לא שם הצל שלו נשאר

חוץ מזה שקט

אל תעשי את זה

בבקשה

אל תתפתי

תשמרי את עצמך לעצמך

בבקשה

את כל כך תתחרטי על זה אחר כך

תאספי את הכבוד העצמי שלך

מה קורה לעמוד השדרה שלך

אל תשכנעי את עצמך שזה נכון

את משפילה את עצמך

בבקשה

אל תעשי את זה

ע. שווה יותר

תשמרי על עצמך

תוספי את עצמך

אל תתפתי לזה

זה קוסם ומשכר

אבל אל

אל תשתפי כל כך הרבה

לאט לאט

תשמרי לעצמך משהו

בשביל מה זה טוב

הייתי בעיר הבהדים

תשעה באב היה מוצש וראשון באותה שנה

ואני לא רציתי להפריע לאלו ששיקרו שהן צמות ורצו לישון, אז ישבתי במרפסת של הבניין ודיברתי עם מוריה (לקרוא לה לכאן? או שהיא תגיע לבד?)

אני כבר לא זוכרת אם זה היה כל היום או רק בבוקר

זה היה יום ארוך מאוד שעבר איכשהו אני חושבת

גם היום יעבור. גם השנה הזו

אז אני חושב קצת על מהות היום שמתקרב

אהבת חינם

אז זה לא בחינם השנאה כלפיהן וגם לא אישית

אני לא הולך לשזור פרחים

או בכלל להגיע

לא גיי ובכללי מעדיף להימנע

ואז אני נזכר באהבת חינם כשהלכתי לא מזמן בעיר

והיו הפגנות

ועבודות

וחפירות

והכל היה חסום ופקוק

אז צעדתי כמה קילומטרים והיה חם

חם למות סחינה של החיים

כמו ללכת במדבר ארבעים שנה

בלי מים ובלי אוכל ובלי כיוון

ניגשת אלי דתיה צעירה עם עגלה עם תינוק שרק נולד ושואלת אותי איך היא תצליח להגיע לצד השני למכללה מסוימת כי הקורס

והמבחן

והנוכחות

והיא כבר מזיעה וחלשה ועייפה

ולי בראש עובר שיש לה לחצות את כל החרא עד התחנות בקצה השני ורק משם תצליח

אפילו מונית אין כאן כי הכל סגור

הייתי משלם לה עליה צדקה מהסוג האהוב עלי

דיברתי איתה מה האופציות והיא מתלבטת בין ייאוש

חורבן

בכי

לבין פרץ אנרגיה אחרון של להתחיל לרוץ עם העגלה.

הצעתי לה שאבוא איתה

אקח את העגלה היא תכתיב את הקצב ונחצה את המרחק הזה בקלות יחסית.

ככה במציאות סוריאליסטית מצאתי את עצמי סוחב עגלה עם תינוק שלא מבין על מה הסיפור

עד התחנה בקצה השני

מקווה שהיא הגיעה

אין סוף לזה אני משלים אותו בראש שלי

אהבת חינם

פשוטה

מלאה מאמץ

מלאה איחורים

מלאה בכל מיני פשלות

אבל מלאה בכוונה פשוטה

סתם מפגש אקראי של בני אדם