יש דברים שלא כותבים

רק לצעוק עלי שמיים

עלי

(אתה יוצא פתאום לריצה של החיים

אין שלט מאחור וספירה לפנים

סירה שקטה צולחת דמעות במים עמוקים

אתה שוקט פתאום בדם ובחלב ילדים)

(נוצר את אמירה)

(מהמנחם שבשבעה)

{מוזר לי כששוא-לים, אם הייתי מחליטה לעשות דבר כ"כ משמעותי אז לא הייתי מודיעה עליו בשער בת רבים וק"ו שלא רק בגלל השא-לה האם יש קשר בין זה לזה)

(ו, חתונה קודם)

"נכספה וכלתה נפשי זה כמה לנבואה, לגילוי הרוח בעוזו ותוקף גבורתו, באזני בינתי העליונה באופן שמעי, נכספה נפשי וגם כלתה, יגעתי באנחתי ולא מצאתי, והוספ[ת]י יגון על מכאובי.

ובין כך, לאט לאט נטיתי מן הדרך העולה אל על שיא מרומי פסגת משאת נפשי, התקטנתי, נפוגותי ונדכיתי והייתי מבלה ימים של יבשת וחורב. ואויר הבית, בקרבה לחול עושה את שלו. נתרוקנה ורועשת נפשי, והייתי לאחד הנפילים שנפלו וירדו, עד כי אפיסת חוש הרוחני האמתי, השבעתי נפשי בהלכה, בלימודים מצומצמים, בבקורת, ואני ישנה ולבי ער, מצפה, מיחל, לעת הכושר, כשירחיב מצבי, וע"י התפשטות העומק ברוחב, בדברים המרחיבים דעתו של אדם, ויוצר בשביל רוחי בסיס יותר קיים ואיתן.

והנה נתודעתי ע"י חוקר נסתרות אחד (פרופ' שלום שבקרני עם הרא"ם בביתנו בשבת) לכתבי יד של ר' אברהם אבולעפיא ז"ל ותלמידיו, ובקחתי אותם בידי, והיו לי למעורר עז תקיף ואיתן. ורוחי הומה ומתקדש ומטהר ועולה אל על, במצאי את הגיונותי ודרכי בינתי בהגיון השמעי הנבואי, בקבלה הנבואית (של ר"א אבולעפיא) ובשירי זמרה ורנה, בניגוני נעם תהלים, בשפיכת הלב בעתות בלילה, בשעות טוהר עליון, כשכולי גופי רועד וכואב בכלית הכחות, רוחי עולה, ונשמתי חיה עד כדי דפיקת הרוח בלב ובנימי כנור שיר נועם הרינה, קול דודי דופק, ונהפכתי והייתי לאיש חדש, כל היום אל דמי לי, להתאמץ ולהתחזק שוב, לצפות לחסד הגילוי העליון האלהי בזמירות בלילה, רואה הנני שהגילוי הנבואי הנחוץ והמקוה בעת תחיה וגאולה בדורנו אנו, מפי הקודש אל א[להי] ישראל לא רחוק הוא מאתנו. ע"י הכנה בדרך רננת נועם שמות הקודש, בצרוף נגינת אותיותיהם, אומץ אומץ, אוצץ ובריאה תברא, ונגלה דבר ה'.

והנני מצפה, ותוהה, חדל כח הנני, כל גופי וגוי נשבר, רצוץ, וכחותי כלים, האם אעצר כח להגיע בסדרים ודרכים קבועים, לעמוד בכל הנסיונות.

האם אני הוא הקרוא לגילוי דבר ה' הנבואי, או עוד לצפות לשעת הכשר, בעוד מועד

(הרב הנזיר)

(געגוע)