אני לא אפרט כי בכל זאת זה פתוח לציבור הרחב פה, וגם אם אף אחד לא יקרא זה בעייתי.
אבל בכל אופן-

מול סיטואציות ככ מסובכות, אני ככ שאננה. ככ רגועה ומתנהלת מדהים.
אני אמנם רק ילדה בת 19 אבל מאמינה שעמדתי במצבים מסוימים שהרבה אנשים לעולם לא יעמדו בהם.. או לפחות מקווה בשבילם שלא יתנסו.
אבל דברים ככ קטנים שוברים אותי.
ואולי אני סתם עייפה, אך בכל זאת
מרגיש לי שהכל מתנפץ סביבי בבום.
כל מה שחשבתי על עצמי התגלה כשונה ככ מהמציאות

אני עבדתי ככ קשה כדי ליצור לי תדמית מסוימת,
ופתאום אני קולטת עד כמה לא הצלחתי בזה.
מרגיש לי שלא רק שהמאמצים שלי לא הצליחו, אלא רק סיפקו לאנשים מקור ללעג, הצגה כזאת שעומדים ומסתכלים בבוז.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)