ת'כלס הרגשתי אותו הדבר עם המדריכות שלי.
הן בנות באמת יקרות מפז, מתוקות ממש. אבל מבחורה שלצערי אני רואה לה את הברכיים אני לא יכולה לקבל מוסר. חריף חריף אבל זאת האמת. וכן אני מבינה מאוד שלכל בנאדם יש את הדבר שהוא נופל בו. אבל צניעות זה חיצוני, וזה מה שחניכות רואות. ועל מדריכה להתלבש צנוע כחלק מהאחריות שאותו היא לקחה על עצמה בהכריזה על היותה מדריכה.
הביטוי הכי מעשי והכי מדובר בחברה שלנו לעבודת השם, הוא צניעות.
אנשים לא מספיק מבינים מה זה בדיוק אומר, כמה זה חשוב, למה זה חשוב, מה חשוב בזה.
אני מבחינתי לא מתנשאת (אני מקווה) על אחרים על איך שהן מתלבשות. הן עושות את זה וזה לא תלוי בי אלא רק בהן. אבל זכותי המלאה שלהעריך את הבנאדם על אישיותו ולא על עבודת השם שלו.
להתנוענע חזק בתפילה ולשיר הכי בקול כשרואים לך את המרפקים ואת הברכיים... מבחינתי יש כאן משהו דפוק. איזשהי חוסר הבנה לְמה זה ביטוי מעשי של האמונה שלנו.
זה מבורך להיות מחובר לקב''ה, זה נהדר וזה חשוב נורא. אבל זה לא הולך לבד. רק אמונה לא הולכת בלי מצוות. כי החיבור הגדול הזה תמיד בא בגלים, וכשהוא פתאום בתקופת גאות... אז עכשיו אין אלוקים?!
המצוות הן חלק גדול מעבודת השם שלנו. ומשום מה בציבור שלנו בימינו נהייה בסדר להסתובב לא צנוע. לא יודעת מה בדיוק קרה. למה בדיוק העידן הזה של הפריצות הצליח גם לשטוף אותנו, מה שכן... צריך לעבוד על זה כל אדם עם עצמו.
אני אישית יצאתי מהסניף לאט לאט, לא ממש בגלל המדריכות אלא בגלל האווירה שבכללי יש לנו בסניף ובייחוד ההתערבבות שנהייתה במרוץ השנים עם הבנים.
