בס״ד
*** לא לראשי בבקשה ***
ערב טוב,
טוב. לא באמת פליק, אבל הרעיון דומה. אני באה ממשפחה שאמא דווקא כן היתה נותנת פליקים לעתים קרובות מאד. גם היתה אומרת דברים מאד פוגעים. ועוד כמה וכמה דברים לא נחמדים. (היום אנחנו בקשר קרוב ואוהב ב״ה).
אלו דברים שממש אמרתי שלא אעשה לילדים שלי. ובאמת שצורת החינוך שבה אני מחנכת את ילדיי מאד שונה מזו שאיתה גדלתי, ב״ה. פליקים לעולם לא נתתי. דיבור פוגעני לא חושבת שאני מוציאה. מתעצבנת לפעמים, מרימה את הקול לפעמים, אבל באופן סביר נראה לי. בעל מאד נוכח ב״ה, מה שעוזר לי לשמור על הגבולות שלי ולפרוש כשאני מרגישה שאני מתקרבת מדי לנקודת הקצה שלי.
ופה ושם - פיצוץ! איזושהי מפלצת יוצאת ממני 😔. אני תופסת חזק את הילד, שמה אותו בכוח על המיטה שלו (״זורקת אותו על המיטה״ הוא ביטוי חזק מדי כדי לתאר נכון את מה שקורה. ״שמה אותו״ הוא ביטוי קצת חלש מדי. זה משהו די באמצע) ושואגת עליו כמה נמאס לי מההתנהגות שלו. עד לפני שנה זה היה קורה לי אחת ל-3-4 חודשים. לפני שנה השתתפתי בסדנה לניהול כעסים כדי לפתור את העניין הזה (בנוסף לטיפול הפסיכולוגי הארוך שעברתי לפני כמה שנים). מאז עברה שנה בגדול ללא מעידה. בשבת זה שוב קרה לי 😔😔. אני מרגישה כמו מי שנגמל וחזר לסורי. הילד המדובר (בן 7, הבכור) הוא מתוק ונבון ואחראי ואהוב (וגם יודע ללחוץ יפה על הכפתורים שלנו, כמו כל הילדים). כשזה קרה הוא ישר התנצל על מה שהיה ובכה המון. אחר-כך הוא שיתף אותי באריכות לגבי מה שהוא הרגיש והוא סיפר לי כמה הוא פוחד כשזה קורה לי 😔.
הערב קראתי את מה ש@מיואשת****** ועוד משהי כתבו בשרשור על האמא שכתבה פתק במקום האבא. על כך שבעבר גם הייתן מאבדות את זה לפעמים. ושיום אחד החלטתן שלעולם לא עוד ומאז זה מצליח לכן.לא רציתי לנצלש אז פתחתי שרשור חדש. זאת החלטה שהחלטתי אותה המון פעמים. אני מרגישה שאני עושה את כל-כל-כל מה שאני יכולה כדי לא להגיע לזה. ועובדה שזה קרה, שוב.
סיפורי הצלחה, הזדהות, עידוד בבקשה! זה בנפשי כל-כך...
*** לא לראשי בבקשה ***
ערב טוב,
טוב. לא באמת פליק, אבל הרעיון דומה. אני באה ממשפחה שאמא דווקא כן היתה נותנת פליקים לעתים קרובות מאד. גם היתה אומרת דברים מאד פוגעים. ועוד כמה וכמה דברים לא נחמדים. (היום אנחנו בקשר קרוב ואוהב ב״ה).
אלו דברים שממש אמרתי שלא אעשה לילדים שלי. ובאמת שצורת החינוך שבה אני מחנכת את ילדיי מאד שונה מזו שאיתה גדלתי, ב״ה. פליקים לעולם לא נתתי. דיבור פוגעני לא חושבת שאני מוציאה. מתעצבנת לפעמים, מרימה את הקול לפעמים, אבל באופן סביר נראה לי. בעל מאד נוכח ב״ה, מה שעוזר לי לשמור על הגבולות שלי ולפרוש כשאני מרגישה שאני מתקרבת מדי לנקודת הקצה שלי.
ופה ושם - פיצוץ! איזושהי מפלצת יוצאת ממני 😔. אני תופסת חזק את הילד, שמה אותו בכוח על המיטה שלו (״זורקת אותו על המיטה״ הוא ביטוי חזק מדי כדי לתאר נכון את מה שקורה. ״שמה אותו״ הוא ביטוי קצת חלש מדי. זה משהו די באמצע) ושואגת עליו כמה נמאס לי מההתנהגות שלו. עד לפני שנה זה היה קורה לי אחת ל-3-4 חודשים. לפני שנה השתתפתי בסדנה לניהול כעסים כדי לפתור את העניין הזה (בנוסף לטיפול הפסיכולוגי הארוך שעברתי לפני כמה שנים). מאז עברה שנה בגדול ללא מעידה. בשבת זה שוב קרה לי 😔😔. אני מרגישה כמו מי שנגמל וחזר לסורי. הילד המדובר (בן 7, הבכור) הוא מתוק ונבון ואחראי ואהוב (וגם יודע ללחוץ יפה על הכפתורים שלנו, כמו כל הילדים). כשזה קרה הוא ישר התנצל על מה שהיה ובכה המון. אחר-כך הוא שיתף אותי באריכות לגבי מה שהוא הרגיש והוא סיפר לי כמה הוא פוחד כשזה קורה לי 😔.
הערב קראתי את מה ש@מיואשת****** ועוד משהי כתבו בשרשור על האמא שכתבה פתק במקום האבא. על כך שבעבר גם הייתן מאבדות את זה לפעמים. ושיום אחד החלטתן שלעולם לא עוד ומאז זה מצליח לכן.לא רציתי לנצלש אז פתחתי שרשור חדש. זאת החלטה שהחלטתי אותה המון פעמים. אני מרגישה שאני עושה את כל-כל-כל מה שאני יכולה כדי לא להגיע לזה. ועובדה שזה קרה, שוב.
סיפורי הצלחה, הזדהות, עידוד בבקשה! זה בנפשי כל-כך...
