משחר ילדותי היה לי ברור שפחות מעשרה ילדים זה לא כוס התה שלי. אבל היום, אחרי ניתוח אחד ולידה רגילה אחת, אחרי שאני רואה כמה זמן לוקח לי להתאושש מהטראומה ולשכוח מספיק בשביל להרגיש מוכנה לנשמה הבאה, אני שואלת את עצמי- האמנם?! מתי אני אספיק?
אז באמת, ב"ה, התחלנו מוקדם מספיק, אבל עצוב לי לחשוב שאני מוותרת כל כך מהר וכל כך בקלות. זה היה חלום ההתבגרות המשמעותי ביותר שלי, וגם היום, כמובן, הוא משמעותי מאוד עבורי. אני מאוד רוצה להאמין שזה בגלל שאני חושבת על זה מוקדם מדי אחרי הלידה (ואני מתכוונת לממש מיד אחרי הלידה. וזה קרה בשתי הפעמים בהן ילדתי). ואני שואלת את עצמי- להילחם או להסתפק בעשרה?
גם לכן יש הרהורים שכאלה או שאני יחידה בסירה? (אני צריכה קצת עידוד ותמיכה...)
אני אומרת - חבל לבזבז את העצב! בואו נחכה עד שנסיים ללדת, ואז נחליט אם להיות עצובות, או שמחות. להיות עצובות מעכשיו זה סתם בזבוז ;)
)
) כמשהו שנועד לדרבן אותנו ושנזכור מה חשוב בחיים, אבל שהם לא יכבלו אותנו ושלא נתאכזב אם בסוף המציאות תראה לנו אחרת.
נשמע ממש קשוח!
בעלי היה אצלו עם ילדים אחרים בעבר והתרשם שהוא לא הכי-הכי. קבענו אצלו תור כי הוא קרוב אלינו יחסית)