ישבתי בתחנה היום. והיה גשם. הרבה גשם.
האנשים שהיו שם הסתירו לי את האוטובוס שלא הגיע גם ככה.
לא היה אכפת לי שהם הסתירו, היה אכפת לי ש-
היא עמדה קרוב אליו. הכי קרוב. והסתכלה על משהו שהוא הראה לה בטלפון שלו ואז היא חייכה, אולי זה היה מצחיק. אולי לא.
יש כאלה שאוהבים סתם ככה לחייך, במיוחד לידו, נראה לי שהיא גם כזו. החיוך שלה היה מרוח כזה. היא הסתכלה עליו בעיניים בפנים,
וחייכה. והתקרבה. זה היה נראה שהוא לא מבין לרגע, אבל רק לרגע. ואז הוא הסתכל לכל הכיוונים, כאילו כדי למצוא אישור באוויר...
אולי הוא קיבל בסוף אישור כי הוא התקרב בחזרה. וזהו. ככה הם היו קרובים.
אאוץ' ראשון להבוקר. והוא היה כואב.
בסוף האוטובוס הגיע, אני כמעט מאחרת ללימודים, מקווה להגיע בזמן. מהורהרת בחישובים של מתי אגיע ואם אספיק בריצה מהתחנה ללימודים או שאולי אצליח ללכת בקצב מהיר, בלי לרוץ. תוך כדי אני נכנסת לאוטובוס, גל חום מקבל את פניי, מחניק נורא.
עומס של אנשים. נושמים. בבוקר. חלונות סגורים. מזגן על חום. ואין מקום לשבת.
אני נדחסת בעמידה בפיסת מקום שנשארה בשבילי ומתקדמת לבפנים.
הוא יושב והיא בספסל מאחוריו. הם מדברים צמוד. כי קשה להם להיפרד, חמודים כאלה.
אני קולטת את החיוכים שלהם, לא מרוחים כמו ההיא בתחנה. רואים בעיניים שלהם שהם מאוהבים. כיף להם.
הם קמו ביחד הבוקר, בטוח.
אני ממשיכה ונעצרת, זהו, עד כאן אני יכולה להתקדם. איכשהו אני מצליחה להניח את התיק על הרצפה, היד כואבת.
אז אאוץ' שני גם כבר היה היום. והוא היה עמוק.
אני מדליקה שיר שישכיח לי קצת, מורידה מעיל כי חם וחנוק.
הוא כאילו תואם למחשבות שלי, לאאוצ'ים שרודפים אותי הבוקר.
'עבד נרצה, משרת אותך, יורד על ארבע מה שבאלך איך אני נכנע' אני נכנעת. בשבילו, תמיד. כל יום מחדש. וזה לא קל. אבל אני עושה כל מה שהוא רק מבקש. מה שבאלו.
לידי עומדת בת גילי, ויש לה במה להתעסק. היא בטלפון מתכתבת עם משהו, אנ'לא מצליחה לקלוט עם מי.
לבבות וירטואלים נשלחים שם, ועכשיו היא שולחת תמונת מצב, אולי משהו דואג לה. לא אולי, בטוח.
עכשיו אני קולטת מי הנמען, "גיא שלי❤" היה כתוב שם. שלה. רק שלה. לכן היא מרשה לעצמה לשלוח לו את התמונה שלהם מהלילה, בלי פחד. כיף לה.
אני רק מדמיינת את עצמי בסיטואציה כזו, כמה חישובים הייתי עושה, של מי יראה ומה יהיה אם...
אבל טוב לי ככה, כי יש לי את עצמי ולה אין!
אני מגיעה למסקנה הזו ו- האאוץ' הזה שהיה גדול עליי לפני רגע מתחיל לקבל צורה אחרת. אבל עדיין יש אאוץ', שלישי להיום.
האוטובוס בקושי זז. רק העצירות הפתאומיות שלו קוטעות לי את המחשבות כל רגע, עד שאני נמצאת בסיטואציה דמיונית פתאום בוום. וחריקה. ואז לתפוס חזק ואז שוב לחשוב וחוזר חלילה.
הם בסוף התיישבו כל אחד במקומו, הוא עסוק בטלפון, היא מנמנמת. חמודים הם. אהבתי אותם. לייק חברים
ואז הגיעה עוד עצירה כזו והיא התעוררה, מסכנה.
היא מגרדת לו בשיער, הוא מסתובב לאט. הלאט הזה גומר אותי. ואז הוא נותן לה את החיוך המאוהב הזה עם המבט המתוק בעיניים, כמו מקודם. וחוזר לטלפון. וזה מספיק לה.
וזה חסר לי.
אאוץ' רביעי.
ואני אסיים פה כי זה לא ייגמר.