תקופה שחורה שפרקה אותי לפירורים (ועכשיו אחרי שנה וחצי מצליחה לקום מזה)
כאילו שמשתלט עליך יאוש אמתי...
וכתבת מהמם....
אצלי זאת הייתה תקופה שבאמת כבר לא עזר לי אפילו לבכות (הייתי רגילה שאני בוכה ואז יש הקלה... אז לא... הבכי מוביל למועקת אינסוף)
נראה לי זאת בעיה נפוצה בדור שלנו ומי שרגיש אז עוד יותר
אבל כשהיה לי פתח והשתנתה לי המציאות, החלטתי ללכת על זה כולי לקחת את ההזדמנות ולהשתנות לא משנה מה, לקום לקום לחיות
למדתי להאמין, לא באופן חיצוני
לא להאמין איך שבאלי, להאמין באמיתי, יראת שמיים, לא אכפת לי מה אחרים אומרים (ולא בקטע של פוזה) בקטע של ''שיויתי השם לנגדי תמיד''...
שמעתי רבנים חרדיים (בעיקר הידברות) כי רק שם מצאתי את הבסיס... רבנים דת''ל בד"כ אומרים את המסביב, דברים גבוהים... ורבנים חרדים יותר ישירים, וביחד הם מאזנים. ככה בניתי לעצמי.
כמה עקרונות: ה' רואה הכל, משגיח, מכוון כל שנייה ויודע מה טוב. הוא כל יכול. הוא אוהב אותי. וצריך באמת להפנים את זה... לזכור שלא אנחנו שולטים במציאות, ושהכל לטובה, ושה' משגיח עליי באופן פרטי.
כאילו, זאת קצת גאווה לחשוב שאני כישלון אם זה בכלל לא אתה זה שעושה את הדברים, אם בכלל ה' החליט ככה ואם בעצם ה' שם אותי פה. אז כאן כנראה אני צריך להיות וזה הכל. תמים תהיה עם ה' אלהיך, דבר איתו.
בעז''ה יהיה טוב!
באהבה תהיה חזק אחוי!