אני תוהה לעצמי אם יש מישהי בתוך המדרשה שאת יכולה לשתף אותה במה שאת עוברת. אני מניחה שיש שם גם נשים לא הריוניות, או אולי מבוגרות מעט יותר?
או אולי חברה טובה שהיא גם אדם חכם ורגיש שיכול פשוט לשמוע ולהכיל את כאבך?
את לא צריכה להעמיד פנים שהכל בסדר.
ואת גם לא צריכה להפיל את כאבך על בנות המדרשה, את צודקת.
מצד שני... להישאר לבד עם הכאב זה יותר מדי ללב העדין שלך. ואינך צריכה להישאר עם זה כה בודדה, ולהחזיק לבד משהו כל כך כואב.
מצאי לך מישהי שתוכלי לספר לה ולחלוק איתה ביחד את הצער, כדי שתצליחי להיות שם עבור בנות במדרשה באופן מספיק מוחזק ומחוזק.
ומחשבה נוספת, מתובלת בשיתוף שלי:
לפעמים דווקא לספר על החוויה הזו היא הדבר הכי חזק שיש עבור התלמידות. זה לימוד ע נ ק לחיים. ומי אמר לך שהתלמידות לא צריכות לשמוע על התמודדויות בחיים, מכלי ראשון? אולי חלילה עוד שנה שנתיים אולי מישהי תחווה משהו דומה ותקבל ממך כח להתמודדות?
אני חושבת על ההתמודדות של אסתר המלכה, כמה כאב וכמה צער היו מנת חלקה, וכמה אנחנו יכולות להתחבר לכאב מהמקום שלנו, לספר עליו באופן אותנטי (רק מה שנכון לנו.. מתוך התבוננות ומודעות), ולהתחזק באמונה מתוך הכאב. אפשר לשתף בכאב פרטי, אפילו לבכות מעט, ועדיין לדבר על הגודל והעוצמה בתוך הכאב. שיש מקום להתחזק ולהאמין. ולהתחבר לקשיים של בנות המדרשה, כל אחת מהמקום שלה.
אספר לך שבאופן מעט מיסטי, אני מתחברת למקום שלך כי כשעברתי לידה שקטה הייתי ראש תוכנית במדרשה לבנות...
זה היה ידוע לכולן (וכולן התפללו עלי כשהייתי בבית חולים...) אז לא היה מה להסתיר או לבכות במחשכים.
כלומר, בכיתי במחשכים אבל גם שיתפתי בכאבים, וכשהעברתי שיעורים בביתי דיברתי על היכולת לשאת את הכאב, לכאוב אותו ועם זאת לדעת שיש תקוה. שיש יכולת לקום. שיש אפשרויות לצמוח מתוך זה. גם אם עכשיו חשוך.
לימים, אמרו לי בנות שזה היה לימוד משמעותי עבורן.
מזמינה אותך לחשוב למה את מתחברת ומה מתאים לך בתוך זה. בחרי לך מה שיעזור לך לא להתפרק ויתן לך כח, ועם זאת לא ישאיר אותך לבד מחזיקה חזק כדי לא להתפרק.
חיבוק חם!
