היום.
קמה בבוקר מבוחלת נשרפת בגרון...
הולכת לעבודה.
11 וחצי באמצע החיים זרם של דם מתפרץ לו.
אויי לא. ה ירחם.
מתקשרת לבעלי..
הוא כל כך רחוק. אבל הוא יגיע הכי מהר.
לא בוכה. אין לי כח לבכות. אין לי. נגמר לי הדלק לשמוח ולבכות. הכל כבוי. הכל בסערה כבר 4 שנים.. מהיריון רביעי
מאז שהתחיל דימומים וקשיים בלתי פוסקים.
כאילו כל כמה חודשים אני בסרט אחר עם הרחם שלי.. המטומה. לידה. היריון. דימום. דופק. הפלה. היריון דימום דופק הפלה. היריון דימום הפלה.. ועכשיו היריון דופק ..
נוסעת למוקד. בעלי קבע מהר תור.
נוסעים לנו. שום דמעה לא זולגת לי. רק כיווצים מטורפים בבטן. ודימום.. דימום כמו מחזור. הבחילות והשריפה גומרים אותי.. הכאבי בטן גם. מחכים. אין רגש. רואה את הטכנאית של ההפלה הראשונה שאמרה שנגמר הדופק... עושה לבעלי את הפרצוץ הזה עם הפה שהן עושות תמיד. שמעקמות את הפה.. אין דופק.. הוא מתפוצץ מצחוק.. וגם אני... צוחקת... נגמרו לי הרגשות אני כבויה.
נכנסת לא.ס... אוו היי זאת את מההפלה השניה. די זה לא אמיתי כבר.. זוכרת אותי? משנה שעברה? שאמרת שאין דופק? והיא דוסית חמודה.. מחייכת.. אומרת תחשבי חיובי..
שמים מטמר.. יש דופק. הכל בסדר.. העובר בשבוע 10 פלוס 2.. בעלי נקרע.. עוד היפראקטיבי. מה זה הוא לא מפסיק לזוז... אין בי רגש. מבטיחה. לא שמחה. לא עצב. אין בי כלום. אני בוכה עכשיו כי לא נשאר לי כלום בלב..
יש המטומה גדולה נורא.. בגלל זה הדימום. טוב בסדר... כרגיל כמו בהיריון רביעי זה יכול ללכת לפה או לפה.. בהיריון הרביעי זה דווקא הלך לכיוון חיובי ברוך ה'..
האמת שיופי
יש דופק.
עברתי את שבוע 8. אני עם זריקות.
העובר נראה נהדר. ההמטומה ניראת נורא.
אני מדדה כמו ברווז מהדימום שמזכיר הפלה.
יוצאת מהרופא שלא מבטיח כלום. אפשר לנוח הוא מודיע.. לא בטוח שזה יעזור.
לא יודע מה יהיה. איפשר לדעת כלום בשלב הזה.
כן אמרתי לעצמי. איפשר לדעת.
אני מנותקת מהכל. מהנפש שלי. מעצמי.
לא עושה כלום חוץ מלכאוב מכל מקום.. מהבטן. מהבחילות ההקאות הצרבות... שוכבת כמו אישה אומללה שאינה יודעה מה יהא על פוריותה...
ופעם ראשונה בא לי לעשות קשירת חצוצרות ולא לשמוע יותר את המילה היריון. שמעתי אותה ב4 שנים יותר מכל חיי הנישואין שלי כפול 3 יחד
אז די. אבא שבשמים. די אין בי כלום.
אני סחוטה.
סחוטה.
סמרטוט מהלך.
הילדים שלי רואים אותי כמוהם זקוקה לטיפול..
בעלי מטפל בכולם.
גם בי.
הם לא מבינים מה יש לי.
אם יש להם בעיה אוטמטית עכשיו זה רק לאבא.
אמא לא קיימת.
היא קיימת אבל לא כאמא כאישה סיעודית.. שבורה בנפש.
ה' שיעבור.
בפעם המיודע כמה
ה תרחם בפעם המי יודע כמה
ה התעייפתי.. גם אתה? מלשמוע אותי?
אני רוצה להיות בת 40
אחרי התקופה הזאת.
אני רוצה לחתן את הילדים..
להיות בפלנטה אחרת..
אני רוצה להרגיש טוב
אני רוצה להודות על מה שיש.
אני לא יכולה להודות על כלום מסבל.
תודה לה'... שיש עובר חי
לי לא אכפת כבר מכלום.
סליחה.
קמה בבוקר מבוחלת נשרפת בגרון...
הולכת לעבודה.
11 וחצי באמצע החיים זרם של דם מתפרץ לו.
אויי לא. ה ירחם.
מתקשרת לבעלי..
הוא כל כך רחוק. אבל הוא יגיע הכי מהר.
לא בוכה. אין לי כח לבכות. אין לי. נגמר לי הדלק לשמוח ולבכות. הכל כבוי. הכל בסערה כבר 4 שנים.. מהיריון רביעי
מאז שהתחיל דימומים וקשיים בלתי פוסקים.
כאילו כל כמה חודשים אני בסרט אחר עם הרחם שלי.. המטומה. לידה. היריון. דימום. דופק. הפלה. היריון דימום דופק הפלה. היריון דימום הפלה.. ועכשיו היריון דופק ..
נוסעת למוקד. בעלי קבע מהר תור.
נוסעים לנו. שום דמעה לא זולגת לי. רק כיווצים מטורפים בבטן. ודימום.. דימום כמו מחזור. הבחילות והשריפה גומרים אותי.. הכאבי בטן גם. מחכים. אין רגש. רואה את הטכנאית של ההפלה הראשונה שאמרה שנגמר הדופק... עושה לבעלי את הפרצוץ הזה עם הפה שהן עושות תמיד. שמעקמות את הפה.. אין דופק.. הוא מתפוצץ מצחוק.. וגם אני... צוחקת... נגמרו לי הרגשות אני כבויה.
נכנסת לא.ס... אוו היי זאת את מההפלה השניה. די זה לא אמיתי כבר.. זוכרת אותי? משנה שעברה? שאמרת שאין דופק? והיא דוסית חמודה.. מחייכת.. אומרת תחשבי חיובי..
שמים מטמר.. יש דופק. הכל בסדר.. העובר בשבוע 10 פלוס 2.. בעלי נקרע.. עוד היפראקטיבי. מה זה הוא לא מפסיק לזוז... אין בי רגש. מבטיחה. לא שמחה. לא עצב. אין בי כלום. אני בוכה עכשיו כי לא נשאר לי כלום בלב..
יש המטומה גדולה נורא.. בגלל זה הדימום. טוב בסדר... כרגיל כמו בהיריון רביעי זה יכול ללכת לפה או לפה.. בהיריון הרביעי זה דווקא הלך לכיוון חיובי ברוך ה'..
האמת שיופי
יש דופק.
עברתי את שבוע 8. אני עם זריקות.
העובר נראה נהדר. ההמטומה ניראת נורא.
אני מדדה כמו ברווז מהדימום שמזכיר הפלה.
יוצאת מהרופא שלא מבטיח כלום. אפשר לנוח הוא מודיע.. לא בטוח שזה יעזור.
לא יודע מה יהיה. איפשר לדעת כלום בשלב הזה.
כן אמרתי לעצמי. איפשר לדעת.
אני מנותקת מהכל. מהנפש שלי. מעצמי.
לא עושה כלום חוץ מלכאוב מכל מקום.. מהבטן. מהבחילות ההקאות הצרבות... שוכבת כמו אישה אומללה שאינה יודעה מה יהא על פוריותה...
ופעם ראשונה בא לי לעשות קשירת חצוצרות ולא לשמוע יותר את המילה היריון. שמעתי אותה ב4 שנים יותר מכל חיי הנישואין שלי כפול 3 יחד
אז די. אבא שבשמים. די אין בי כלום.
אני סחוטה.
סחוטה.
סמרטוט מהלך.
הילדים שלי רואים אותי כמוהם זקוקה לטיפול..
בעלי מטפל בכולם.
גם בי.
הם לא מבינים מה יש לי.
אם יש להם בעיה אוטמטית עכשיו זה רק לאבא.
אמא לא קיימת.
היא קיימת אבל לא כאמא כאישה סיעודית.. שבורה בנפש.
ה' שיעבור.
בפעם המיודע כמה
ה תרחם בפעם המי יודע כמה
ה התעייפתי.. גם אתה? מלשמוע אותי?
אני רוצה להיות בת 40
אחרי התקופה הזאת.
אני רוצה לחתן את הילדים..
להיות בפלנטה אחרת..
אני רוצה להרגיש טוב
אני רוצה להודות על מה שיש.
אני לא יכולה להודות על כלום מסבל.
תודה לה'... שיש עובר חי
לי לא אכפת כבר מכלום.
סליחה.
