איתא בהנחיותא דמשרד הבריאות למניעת התפשטות הקורונה שאדם שנחשף לאדם שאיתגלי דדבק בו האי נגיפא, בעי למיכנס לבידודא לי'ד יום.
ונראה שלמדו זה מהסגר המצורע דאי לא פחת הנגע, אינו טהור אלא לאחר תרי שבועי בהסגרא.
והכא דאכתי לא מגלי סימנא דמחלתא לית לן למידע אי פשה או כהה ולכן מספקא קא מסגרינן ליה לתרי שבועי.
אלא דיש לברר בגדרי האי חשיפתא לחולה. שאמרו שחובת בידודא היא אכל מאן דהווה במחציתיה שיעור רביעית השעה במרחק ד' אמות.
ראשית יש לעיין האם ד' אמות שאמרו הן ואלכסונן או דילמא בעיגולא. ובשורש העניין יש לחקור האם יש לדמות האי מילתא לדיני עירובין בגדרי מקומו של אדם, דאז אית ליה אלכסונא, או דילמא יש לדמות זה להלכ' הרחקה מהטינוף בהלכ' תפילה.
אך נראה פשוט דאי דינו נלמד מהרחקה בתפילה דהתם בעינן ד'א ממקום שיכלה הריח באית ליה עיקר, וא'כ הכא הווה ליה למימר דבעינן ד'א ממקום שיכלה הוירוס דהא נמי אית ליה עיקר, דהאדם הנושאו הוא עיקרו.
ואם תמצי לומר דמשום דלית ליה ריח כלל אמרו רק ד'א, הווה ליה למימר דאי הויא מחוץ לד'א אכתי צריך שלא יהא רואהו כמו דאמרינן התם.
אלא ודאי הוא מגדרי מקומו של אדם ולכן פשוט דיהבינן להו אלכסונן.
אלא דקשה הרי קיי'ל דכלי שני לא מבשל והאי איניש הויא כלי שני ומדוע גזרו עליהו להכנס לבידודא.
ונראה דמשום הכי בעינן דיהא במחיצתו רביעית השעה בהאי זמנא נהיה יד ארוכה דכלי ראשון וכמה דאמרינן במצקת דשהתה במרק שאין לה דין כלי שני.
אך האי מילתא קשיא לן בקושתא מאי בעי למיעבד להאי דעמד ביותר מד'א מהחולה, אך באמצע היה אדם נוסף שעמד בתוך ד'א לזה וד'א לזה. משום הדבקה בחיבורין ודאי ליכא למיחש אלא היכא דנגעו ההדדי.
אלא דיש לעיין אי האי איניש דממוצע ביניהו הויא בעל בשר בעינן למיחש לפיעפוע דבדבר שמן דבכה'ג אמרינן דהאיסור מפעפע בכולו. ואף דגם איסור מפעפע הוי בנגיעה, דילמא אוירא הויא חיבור לעניין פיעפוע אף דאינו חיבור לעניין מגע. או דילמא נאמר דהויא האי איניש ככלי שלישי, ואף אי נימא דהוי 'יד ארוכה דיד ארוכה דכלי ראשון' אכתי דילמא ליכא למיחש ביה דהוא נ'ט בר נ'ט, ועכ'פ למאן דסבר דבתרי נ'ט ניקלש נגיפו א"כ הכא נמי לית ביה חשש הדבקה כלל.
ויש לדחות דהכא הוא איסורא ולא אמרינן ביה נ'ט בר נ'ט דלא קליש טעמיה. ואף את"ל נגיפא אינו איסורא, הכא דמיירי בסכנתא, דחמירא מאיסורא, כל שכן דאית לן להחמיר ביה. וצריך (חיסון) [עיון] גדול ואכמ'ל.
והנלע"ד כתבתי.
מקורות
רמב"ם הלכ' טומאת צרעת פ"ח ה"ב.
או"ח ס' שצו סעיף א.
או"ח ס' עט סעיף א.
יו"ד ס' קה סעיף ב וכן מבואר באו"ח ס' שיח סעיף ט.
משנ"ב שם ס"ק פז.
כעין דברי הרמב"ם בהלכ' טומאת מת פ"ה ה"ב ועי' בכס"מ שם.
יו"ד ס' קה סעיף ה.
ועי' שם ברמ"א דכתב דאין אנו בקיאין בגדר שמן, וכל דאינו כחוש ודאי חיישינן לפיעפוע.
זוהי דעת השו"ע ביו"ד ס' צה סעיפים א-ב, ועי' ברמ"א שם דמחמיר בתרי נט
ונראה שלמדו זה מהסגר המצורע דאי לא פחת הנגע, אינו טהור אלא לאחר תרי שבועי בהסגרא.
והכא דאכתי לא מגלי סימנא דמחלתא לית לן למידע אי פשה או כהה ולכן מספקא קא מסגרינן ליה לתרי שבועי.
אלא דיש לברר בגדרי האי חשיפתא לחולה. שאמרו שחובת בידודא היא אכל מאן דהווה במחציתיה שיעור רביעית השעה במרחק ד' אמות.
ראשית יש לעיין האם ד' אמות שאמרו הן ואלכסונן או דילמא בעיגולא. ובשורש העניין יש לחקור האם יש לדמות האי מילתא לדיני עירובין בגדרי מקומו של אדם, דאז אית ליה אלכסונא, או דילמא יש לדמות זה להלכ' הרחקה מהטינוף בהלכ' תפילה.
אך נראה פשוט דאי דינו נלמד מהרחקה בתפילה דהתם בעינן ד'א ממקום שיכלה הריח באית ליה עיקר, וא'כ הכא הווה ליה למימר דבעינן ד'א ממקום שיכלה הוירוס דהא נמי אית ליה עיקר, דהאדם הנושאו הוא עיקרו.
ואם תמצי לומר דמשום דלית ליה ריח כלל אמרו רק ד'א, הווה ליה למימר דאי הויא מחוץ לד'א אכתי צריך שלא יהא רואהו כמו דאמרינן התם.
אלא ודאי הוא מגדרי מקומו של אדם ולכן פשוט דיהבינן להו אלכסונן.
אלא דקשה הרי קיי'ל דכלי שני לא מבשל והאי איניש הויא כלי שני ומדוע גזרו עליהו להכנס לבידודא.
ונראה דמשום הכי בעינן דיהא במחיצתו רביעית השעה בהאי זמנא נהיה יד ארוכה דכלי ראשון וכמה דאמרינן במצקת דשהתה במרק שאין לה דין כלי שני.
אך האי מילתא קשיא לן בקושתא מאי בעי למיעבד להאי דעמד ביותר מד'א מהחולה, אך באמצע היה אדם נוסף שעמד בתוך ד'א לזה וד'א לזה. משום הדבקה בחיבורין ודאי ליכא למיחש אלא היכא דנגעו ההדדי.
אלא דיש לעיין אי האי איניש דממוצע ביניהו הויא בעל בשר בעינן למיחש לפיעפוע דבדבר שמן דבכה'ג אמרינן דהאיסור מפעפע בכולו. ואף דגם איסור מפעפע הוי בנגיעה, דילמא אוירא הויא חיבור לעניין פיעפוע אף דאינו חיבור לעניין מגע. או דילמא נאמר דהויא האי איניש ככלי שלישי, ואף אי נימא דהוי 'יד ארוכה דיד ארוכה דכלי ראשון' אכתי דילמא ליכא למיחש ביה דהוא נ'ט בר נ'ט, ועכ'פ למאן דסבר דבתרי נ'ט ניקלש נגיפו א"כ הכא נמי לית ביה חשש הדבקה כלל.
ויש לדחות דהכא הוא איסורא ולא אמרינן ביה נ'ט בר נ'ט דלא קליש טעמיה. ואף את"ל נגיפא אינו איסורא, הכא דמיירי בסכנתא, דחמירא מאיסורא, כל שכן דאית לן להחמיר ביה. וצריך (חיסון) [עיון] גדול ואכמ'ל.
והנלע"ד כתבתי.
מקורות
רמב"ם הלכ' טומאת צרעת פ"ח ה"ב.
או"ח ס' שצו סעיף א.
או"ח ס' עט סעיף א.
יו"ד ס' קה סעיף ב וכן מבואר באו"ח ס' שיח סעיף ט.
משנ"ב שם ס"ק פז.
כעין דברי הרמב"ם בהלכ' טומאת מת פ"ה ה"ב ועי' בכס"מ שם.
יו"ד ס' קה סעיף ה.
ועי' שם ברמ"א דכתב דאין אנו בקיאין בגדר שמן, וכל דאינו כחוש ודאי חיישינן לפיעפוע.
זוהי דעת השו"ע ביו"ד ס' צה סעיפים א-ב, ועי' ברמ"א שם דמחמיר בתרי נט
))))