ירושלים בין ערביים
דממה חרישית מכסה הכל כשמיכה חמימה
ואני פוסע חרש ברחובותיה העטופים צללים
דוק של קדושה מכסה הכל עד למלוא העיינים
והנשמה לא שבעה מלראות
מלנשום אוויר צלול
אוויר שמהול כל כולו במתיקות שחודרת את כל חדרי הלב, שוברת את כל המחיצות
ומגיעה ישר לנשמה.
והגוף מתמלא,
רווה אבל שואף לעוד
והרוח הזאת
שלוחשת ברכות
שמזכירה נשכחות
מהפנטת,
מסחררת,
מלהטת,
ונושאת הכל.

אני נושם את כולה,
מנסה לאחוז ולו לרגע
במיסתורי הוויתה
בשקר היפיפה הזה
שמכסה על חורבן ללא תכלית
על דמי אחיי שזועקים מן הארץ
על בכיות אימהות עת בישלו עולליהן.
כאן דרך דוד המלך
ושלמה כונן מלכותו
כאן נותצו אלילים
בשיכרון חדוות עוזו
לכאן נשאונו כיסופינו
באלפי שנות נדודים
רק לרצון הארץ האחת
היו עינינו חוזים.

ובעת סילסולי המואזין
התאחדו עם קול סליחות אחינו בני המזרח
ובעת דם אהובים
התערב עם דם נבל
נשאנו רגליי
על עבר בית קודשינו
אל עברינו
עתידנו
ועומק משאלותינו.

על ההעדר
אשר מאין
אין קול
ואין דממה
ועל אשר אבד בלי דעת
בעת הכעסנונו
בחרון אף וזעמה.

ניגבתי את דמעות הכותל
התרפקתי על אבניו
וביקשתי ממנו שיגלה לי
סיתרי ליבו ומחשבותיו
על רווקה בת שלושים
עם אלפי נחלי דמעה
ועל שערי דמעות שלא ננעלו
אפילו בשעת הנעילה

דמעתי,
ייחלתי,
לגעת
ולו רק קצת
בפיתוחי החותם
בסוד ההויה
בהעלם,
בנסתר
שנפרש מבעד לאפילה

ירושלים,
ליבי- אהובתי
משוש חיי
וזיו הודי
את כל שירי האהבה
אשורר לך עד בלי די
כי את אהובתי-תמתי
את לי פרח
במדבר.

אשכרה.

קפוץ לי