את יודעת... התשובה הקבועה... "זה גיל שבו את בונה את האישיות שלך. ואם יהיה לך חבר את תעצבי את הזהות שלך לפי איך שהוא היה רוצה אותך, ולא לפי מי שאת באמת ובלה בלה בלה..."

גם אני לא מבינה מה הבעיה וכל התשובות האלה לא באמת מסבירות...

נכון, זה הדבר הרצוי וההגיוני- החיבור בין איש לאישה.

אבל, בדבר הכי גדול בעולם-האהבה, יש את הפוטנציאל לאהבה ולטוב הכי גדול, כמו גם לשבר ולכאב הכי גדול.

זה כמו לעלות על רכב ולנסוע בו על 130 קמש כשאתה לא יודע לנהוג.. אין לך שליטה עליו!

ככה גם באהבה- בגיל צעיר אין לך יכולת לשלוט על הלב (לא שבגיל מבוגר יותר זה מוחלט), אבל העוצמות של הדבר הזה יכולות לגרום לשבר וכאב גדולים מאוד. 

לכן- עדיף לא להכניס את עצמנו לדברים שאנחנו לא יודעים איך ייגמרו והאם יש לנו יכולת להכיל אותם. אף אחד לא חסין בפני הדברים האלו. 

תשמרי על עצמך, באמת. כמה שקשה בגיל הזה, זה שווה את זה.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....