השבתות האלו גומרות אותי, חותכות לי את הנשמה לחתיכות ומשאירות אותי עם לב ריק.
תמיד יש יותר מדי רעש ובלגן, וזה תמיד גדול עלי. וזה ממש נמאס. כמה חבל שאי אפשר לבטל את שבת.
אלוהים. די. קצת שקט, קצת להרגיש בסדר. זה כל מה שביקשתי.
דיברנו השבוע. ואור אמרה שאיזה קטע שלכולנו יש בעיות, צחקנו ואמרנו לה שלקטע הזה קוראים חיים.

זה כמו בפעם ההיא. הראשונה. שניסיתי לברוח. עם שמלה קצרה מדי, ניסיתי לרוץ, לברוח מעצמי; לא הצלחתי כי אין כאן לאן. אפשר לברוח פה רק לתוך כבישים ואורות מהבהבים של מכוניות.
וניסיתי לברוח מהשמיים, שעוד היו כאלו של קיץ, נקיים וריקים. וזה הרגיש כמו בלון שקשור ליד בחוט, רודף אחריך לאן שלא תלך, וכל השמיים ישבו לי על הכתפיים, כבדים מדי ולא נותנים לנשום ולא נותנים לברוח.

סניף מעלה אדומים